חול המועד. מין זמן מוזר שכזה שהוא לא ממש חול וגם לא ממש מועד. לפני התשובה זה ממש לא שינה לנו כהוא זה. יום טוב או שבת לא היוו הפסקה מהחיים, אולי מהעבודה, וגם זה לא בטוח. זה מדהים אותי שאני כמעט ולא זוכרת את החיים שלי לפני ששמרתי על קדושת הזמנים והמועדים.
 

מטיילים ביער בן שמן (צילום: גדעון מרקוביץ)

מעולם לא היינו אנשים שמטיילים, לפחות לא בשבילי ישראל עם תרמיל ומקל. אם כן, אז יותר בסגנון נהנתני של צימר עם בריכה פרטית, סוויטה במלון, או על החוף בסיני. אולי היינו רואים טלוויזיה, מעבידים את השלט שעות נוספות בניסיון למצוא דבר מה שיעניין אותנו ובסוף נתקעים (בלית ברירה) על נשיונל ג'יאוגרפיק או ערוץ שמונה ומרגישים שיצאנו ממש חכמים. אולי בסוף, בסביבות שלוש בצהריים, היינו יוצאים לאכול בחוץ, או אצל חמותי את שאריות החמין שנשארו מהסעודה שלהם מאחת עשרה בבוקר. אבל יש מצב שבעיקר לא היינו עושים יותר מדי, כי אולי לא שמרנו שבת אבל הזדמנות להסתלבט מעולם לא פספסנו.

חול המועד היה עבורי פעם זמן שיא של הופעות והעברנו, אני ושותפיי לעבודה, הרבה זמן יחד, בפקקים בעיקר. במשך קרוב לשש שנים תרנו את הארץ בהופעות המוניות. לפעמים הזמנים ההם חוזרים בחלומות בלילה – הבמה הגדולה, התאורה החמה המתחלפת, ענני העשן המלאכותי ובעיקר השיכרות מאהבת הקהל.

מה טוב היה אם אפשר היה לנתק את כל זה מהאגו המנופח שנשאר לך אחרי ערב שכזה. ערב בו אתה חוזר הביתה אחרי הופעה, יושב בשקט על הספה ומנסה להרגיע את רמות האדרנלין המטורפות שזורמות לך בדם. מנסה לשבת בשקט ולא מצליח. פותח טלוויזיה ומיד משתעמם. יוצא למרפסת לעשן עוד סיגריה וחוזר לקירות הדוממים, וכשכלום לא עוזר לוקח כדור שינה או דברים גרועים מזה כדי לכבות כבר את האטרף שזורם לך בגוף. בבוקר אתה קם הפוך לכל מה שמחכה לך בעולם האמיתי, ואתה כבר לא מלך העולם, והפער, אוי הפער וחוסר האיזון יכולים להרוג כל אדם בר דעת.
 

"במשך קרוב לשש שנים תרנו את הארץ בהופעות המוניות" (צילום: מישל דוט קום)

זכור לי, בימים לפני הטלפון הסלולרי והסמארטפונים, שהייתי מדפיסה מבעוד מועד מפות מהמחשב לפני שיצאתי למקום שכוח אל. לא ידענו מה קורה בל הוואטסאפ והפייסבוק והיינו דיי מנותקים אז, מנותקים ומחוברים למציאות ההווה.

היום, כשיושבים באולפן הקלטות, כל מי שנמצא בחדר מבטו ממוקד במסך הקטן שבידו. הרגעים בהם מבטם של הנוכחים נפגש הם נדירים בהחלט. פעם היינו שורצים באולפן יום ולילה, והיינו מדברים אחד עם השני. שיחות נפש, צחוקים, סיפורים, אינפורמציה מעניינת. גם בנסיעות הארוכות היינו מדברים ולפעמים, בנסיעות ארוכות, כשהיה ברכב מסך טלוויזיה קטן, היינו מביאים סרט טוב וצופים בו כולם יחד. יחד, לא כל אחד בנפרד עם אזניות מרוכז בסרטון ביו טיוב.

היום חול המועד הפך להיות משהו אחר לגמרי עבורי. זהו זמן שבו אנחנו עושים הפסקה מעבודה (בעיקר בגלל שבעלי ואני עצמאיים ולא תלויים במעבידים חיצוניים). בסוכות ובפסח בעלי יוצא לחופש ואנו מבלים יחד, כל המשפחה. אלו זמנים פסטורליים למדי למרות שבשלב כלשהו למישהו נגמרת הסבלנות מכיוון שאנו לא רגילים להיות יחד במשך זמן רב.

עבורי זה זמן שאני יכולה לקחת צעד אחורה, להוריד את הרגל מהגז ולשחרר. הטיפול בילדים ובבית בימים רגילים גוזל ממני כוחות רבים, ועצם זה שיש עוד מישהו לתת יד מקל מאוד. אפילו העובדה שאני יכולה לומר: "אני נכנסת לנוח לשעה", היא הקלה עצומה. הערבוב בין יום טוב, בו אפשר להדליק אש מאש ולבשל ועדיין הנו יום קדוש המנתק אותנו מהעולם, הוא שילוב מנצח למי שרגיל לשמור שבת. אולי עצם השינוי וההתחדשות עוזרים לשמחה ולהתרגשות ללבלב בנו.

מזג האוויר הנוח, שלרוב שורר בזמן הזה, תורם גם הוא לאווירת החופש הנינוחה, ואם אנחנו נזהרים אחד בכבודו של השני אפשר לסכם את התקופה הזאת כאחת היפות בשנה.

נושאים קשורים: