לכל אחד יש את יציאת המצרים הפרטית שלו, גם לי, ואני רוצה לחלוק אתכם את ארבע לשונות הגאולה שלי, לכבוד חג החירות המתקרב:

והוצאתי

תמיד אומרים לי: איזה אומץ היה לך לעזוב את הבית ככה. אני לא יודעת למה הם חושבים שצריך אומץ. היה רגע שבו פשוט ידעתי שאין יותר לאן להמשיך, שאין לי יותר מה להקריב תמורת הנישואים האלה, שאין לי מה לחפש איתו. לבד בבית, עם תינוקת קטנה, אחרי שהדלת נטרקה והוא עזב, שוב, הבנתי שלא נותר פה כלום יותר.

"לכל אחד יש את יציאת המצריים הפרטית שלו". (צילום: שאטרסטוק)

מכאן העזיבה הייתה החלק הקל. הייתי כאובה אך נחושה, חשבתי שאני חזקה ואופטימית. אם להודות על האמת, אני לא יודעת אם הייתי מצליחה לעשות את הצעד הזה אם הייתי יודעת אילו מרורים אצטרך לאכול בדרך. אני לא יודעת אם הייתי מוצאת בי את הנחישות הבטוחה ההיא, אם הייתי יודעת שדור עומד להוביל אותי דרך שבעת מדורי גיהינום. אבל לא ידעתי, וכנראה טוב שכך. כי ככל שהוא התעלל בי יותר, כך הבנתי יותר שעשיתי אז את הצעד הנכון.

והצלתי

פתאום נשמתי, האוויר שהיה חנוק לי בבטן השתחרר. בכיתי כל כך הרבה שיכולתי למלא את הכינרת מחדש, ויותר מזה. הרגשתי כמו אדם ששבר רגל, ופתאום לומד להשתמש בה מחדש. זה כאב, זה לא היה קל, אבל לאט לאט נזכרתי שהרגל הזאת קיימת, וכמה טוב להשתמש בה שוב. עדיין פחדתי, פחדתי ממנו, פחדתי מההשלכות על רוני, פחדתי שאתרסק כלכלית.

לא הצלחתי לסמוך על עצמי מספיק, אז הרשיתי לעצמי להתרסק על כל מי שרק הציע כתף תומכת, כל מי שהיה שם כשלמדתי ללכת מחדש על שתי רגליים. הם היו שם, כולם כאחד, כדי להציל אותי מלקרוס. הם הרימו אותי בכל פעם שנפלתי, הראו לי שיש דרך הלאה ועוד לא הגעתי לסופה. עוד לא האמנתי אז שיש פרחים בדרך הזאת, הייתי עסוקה בלצלוע. אבל הצלחתי כבר לנשום, וזה היה חידוש. הצלחתי לעמוד מחדש על הרגל הכואבת, ולתת ללב הפצוע לפעום, לפעמים.

וגאלתי

אומרים שהחלק הקשה לא היה להוציא את ישראל ממצרים, אלא להוציא את מצרים מישראל ולגרום להם להבין שהם חופשיים. בליבם בני ישראל נשארו עבדים עוד זמן ארוך אחרי היציאה הממשית ממצרים, ואני כמותם בדיוק. יום אחד הלכתי לסופר וקניתי את הקורנפלקס הכי יקר. הגעתי הביתה ואף אחד לא צעק עליי. השארתי את הבית מבולגן ליום, יומיים ואף אחד לא אמר לי שאני לא עושה שום דבר בחיים. המשכורת שלי נכנסה ואף אחד לא אמר לי שאני לא שווה כלום, ושהמשכורת שלי היא כלום לעומת המשכורת שלו.

"עמדתי לבד בכוחות עצמי, אמא טרייה, סטודנטית אבל היי, אני מסתדרת". (צילום אילוסטרציה: מרים צחי)

אז אזרתי אומץ והתחלתי להגדיר לעצמי איפה הגבולות שלי, איפה הכללים שלי. חפרתי עמוק בתוכי וגיליתי שם את כל הדברים שאני רוצה וחולמת ופסעתי קדימה כדי להגשים אותם. עמדתי לבד בכוחות עצמי, אמא טרייה, סטודנטית נטולת מקצוע מסודר אבל היי, אני מסתדרת.

ולקחתי

זה לקח חודשים, אבל פתאום גיליתי שכמעט הפסקתי לפחד. אני עדיין מחסירה פעימה בכל פעם שאני רואה מכונית כמו שלו. אני עדיין בוכה כשהוא עושה כל מאמץ אפשרי כדי לפגוע בי ולהשפיל אותי לאורך התהליך. אני עדיין טיפה מתכווצת בכל פעם שהוא בא לקחת את רוני. אבל עכשיו אני מתכווצת רק טיפה, ורק מבפנים. מבחוץ אני זקופה. אני בוכה, אבל מרימה את הראש ויודעת שאני חזקה, שיש לי תמיכה מכל כיוון, ושאני אמשיך הלאה.

"אני עדיין מחסירה פעימה בכל פעם שאני רואה אוטו כמו שלו". (צילום: שאטרסטוק )

אני הולכת בראש מורם לחקירות המשטרה שהוא מארגן לי בכל שני וחמישי, יודעת שהשוטרים יחייכו אליי ושהתיק ייסגר כמו כל תלונות השווא שלו. אני נושכת את השפתיים ויודעת שהשופטת לא תתייחס לכל הרפש שהוא כותב עליי, כי שום דבר מזה אינו נכון. אני איתנה כסלע. מצרים שלי, דור, כבר לא שולט בי, לא מבפנים ולא מבחוץ. אני כבר לא הולכת, אני רצה, אני מדלגת, ואני שוב מרשה לעצמי לחייך ואפילו לצחוק על כל מה שכואב, כי הצחוק מרפא.

והבאתי

לשון הגאולה החמישית, לעתיד לבוא. אני מחכה שהוא יביא, ואני יודעת שהוא יביא. וכשהוא יביא אני אעמוד בידיים פשוטות ואקבל סוף סוף את הגט שלי, שעליו אני נלחמת כבר יותר משנה. הסחטנות לא תכניע אותי, הכאב שהוא גורם לי לא ישבור אותי. ברגע שהוצאתי את מצרים מתוכי, בעצמי, במאמץ שלא יתואר ובכאבים בלתי נסבלים. אף אחד כבר לא יכול לכבול אותי. אני מסורבת גט, אבל אני כבר יצאתי ממצרים, אני חופשייה.

נושאים קשורים: