סופו של חג פורים מסמן את תחילתן של עבודות הפרך, אלו שיגמרו רק כשנשב לשולחן בערב פסח, נקרא את ההגדה ונרגיש שסוף סוף אפשר לנשום לרווחה – כי הנה הגענו לרגע שגם אנחנו זכינו לצאת ממצריים.

בשלושים הימים הללו, בין חג אחד למשנהו, אני מטפסת בצעד מתון אך עקבי על הררי הלחץ, וככל שמתקרבים לפסגה (היא שעת ה-ש'), כך בהתאמה מתערבלים בי ים של רגשות – חששות, בלבול, דמיונות, לחץ ותחושה כללית של כאוס.
 

כשנשב לשולחן בערב פסח, נקרא את ההגדה ונרגיש שסוף סוף אפשר לנשום לרווחה (צילום: שאטרסטוק)

אני מדמיינת לעצמי שכך גם הרגישו בני ישראל ערב צאתם ממצריים, והרגשות שלנו באים לסמל ולשקף את שלהם, "בימים ההם בזמן הזה". אותו מבול של עומס רגשי דוחק אותנו לעשות גם עבודת ניקיון פנימית, כי אם לא נטפל בו הוא רק יתערבב עם זה שבחוץ ויאמלל אותנו.

יש רגע בתהליך הניקיון הדקדקני הזה, שבו יש כל כך הרבה בלאגן מסביב שזה ממש מבלבל. הרי באנו לנקות ולארגן אז איך זה נראה כל כך מעורבב ומבולגן? למה נדמה שלעולם לא נצליח לאפס את הכל בחזרה למקומו? לפעמים נדמה שגם ברגשותיי הגואים לא אצליח להשליט סדר- מה נצרך ומה מיותר לי? מהי האמת ומה מופרך ומדומיין? איפה ומול מה או מי אני מתנפחת ומחמיצה ואיפה משחררת ונהנית מהתהליך? כמובן שבסופו של התהליך אני זוכה להגיע לאיזושהי מנוחה ונחלה – הן פנימית והן חיצונית.

אם פורים הוא חג של "לזרוק את השכל" לחיות ברגע ורק לשמוח, פסח הוא חג של לעבוד עם השכל בכדי להגיע לזיקוק פנימי, לחשבון נפש ולהזדמנות להתבונן בזכוכית מגדלת בתחושות שתמיד מלוות אותנו אבל לא תמיד מועילות לנו כמו גדלות, "כוחי ועוצם ידי", גאווה (מקומות שבהם אני רוצה להשוויץ, לעשות "שופוני" ולהתרברב מול החברות ב"מה שהספקתי היום").
  

כנראה שכשמנקים לא צריך לחפש התעלות רגשית (שאטרסטוק)

בשנים הראשונות של התשובה ממש "עפנו" על פסח, היינו מנקים בקדחתנות, עוברים עם מברשת שיניים על המשקופים והמתגים של האורות, ומצפים בנייר כסף את כל המטבח עד שהוא היה נראה כמו מטבח של חללית. עם השנים ומתוקף המציאות של הרבה ילדים קטנים בין הרגליים הסטנדרטים ירדו (תודה לאל) ונשאר העיקר (קרי ניקיון הבית מחמץ ולא מאבק או מקשקושים של טושים על הקירות).

אבל בשנה שעברה, בשיא הנונשלנטיות נסעתי ממש אחרי פורים לשבוע וחצי עם להקת המחול "נהרה", להופעה בקהילה היהודית של אורוגוואי. שלא תטעו, עליתי למטוס ללא נקיפת מצפון אחת בידיעה ברורה שאני בורחת מהבית ברגע הכי קריטי של השנה, ולא הייתה לי שום בעיה עם זה, להפך.

את סיפור הנסיעה אגולל בהזדמנות הקרובה, אך בינתיים, כשטיילתי עם התינוק שלי ברחובות מונטה וידאו, החיילים שנשארו בבית תקתקו ארונות מסודרים וממוינים, כולל מדפי צעצועים, ספרים וחדרי ילדים. כשחזרתי נשאר לי להשקיע רק במטבח (שזאת באמת ההשקעה החשובה, העיקרית והנחוצה ביותר) וכך גם עשיתי בנחת ובשמחה.

אני מודה ומתוודה – אני שונאת לנקות. לא לפסח, לא לשבת ולא בכלל. מאז ומתמיד שנאתי את עבודות הבית. כבר בתור ילדה התמחיתי בהתחמקות מהן, ובתור בחורה צעירה הייתי משכירה עוזרת גם כשגרתי בדירת חדר וחצי. רק כשהגיעו הילדים והתחלנו את תהליך החזרה בתשובה נאלצתי עם השנים לשאת על גבי עוד ועוד עבודות שנואות כאלו, שעד היום אני מסוכסכת איתן.

אני מסתכלת בהערצה על שכנותיי שיוצאות לרגע לשפשף את התריס מבחוץ, עם כפפות לטקס ורודות בידיהן, אקונומיקה וסמרטוטים ועל פניהן העייפות נסוך חיוך שלו. איך הן מצליחות ליהנות מזה? לחזור שוב ושוב על אותה הפעולה בלי שימאס להן? מאיפה הן שואבות את הסיפוק? "תראו את זאתי, מחפשת ריגושים בכביסה", הן אומרות עליי ושופכות קצת אור על התעלומה.

כנראה שכשמנקים לא צריך לחפש התעלות רגשית. אבל אולי, רק אולי, יותר לי להמשיך את פורים ולהשליך אותו גם על עבודת פסח? לנקות בפשטות, לזרוק את השכל, לעבוד רגעית, מקומית, על פי הסיבה, ובד בבד לא לשכוח שאני לא לבד ושבסוף – כולנו נגיע לרגע המיוחל הנקי, הנוצץ ומלא הברק.

נושאים קשורים: