חברותיי לציבור הדתי לאומי שואלות אותי לא אחת "למה חזרת בתשובה?", וכשהן שואלות את זה אני יודעת שהן לא מתכוונות לעניין ההכרה בקיומו של הקדוש ברוך הוא, אלוקי היהודים ובתורת משה. זאת מבחינתן עובדה קיימת, מוגמרת, לא נתונה לספק או לפרשנות. על כך אני קצת מקנאה בהן.

גדלתי בבית המזלזל בקונספט של אלוקים. שלא תבינו לא נכון, הורי הם אנשים מאוד אינטליגנטים, רגישים ורוחניים. אם תשאלו אותם האם קיים עוד ממד, גדול מאתנו, שאפשר להשפיע ולהיות מושפע ממנו, הם בוודאי יענו שכן. אבל לכמת את זה למושג אלוקים? ועוד לאלוקי היהודים? ועוד לסיפורים דמיוניים בעליל שמי יודע מתי ומי כתבו אותם? זה לא. זה נוגד את ההיגיון האנושי, זה פשוט מדי, פרימיטיבי, פגאני, ארכאי ובעיקר עם מניעים פוליטיים הבאים לדכא את הפרט, לשלול ממנו את בחירתו החופשית ולהכניס אותו לעדר כדי שיהיה אפשר לשלוט בו ביתר קלות.

 

ממד אחר כן, יהדות לא (צילום: שאטרסטוק)

עד היום יש בי מקום שמבין את התפישה הזאת ומקבל אותה בהבנה, כי בדור שלנו, אחרי יותר מחמשת אלפים שנה לבריאת העולם, בשביל להאמין שיש אלוקים ושהסיפורים בתורה באמת קרו חייבים לזרוק את השכל, את ההיגיון, את כל הידע שצברנו ופשוט להאמין. כנגד כל הסיכויים. כנגד כל מה שהתחנכתי עליו. כנגד כל מה שידעתי שהוא נכון. ממש כמו ילדה קטנה, בלי דעת.

לדעתי השאלה הגדולה של חברותיי הדתיות אמורה להיות – איך זה יכול להיות שאת, בן אדם כל כך אינטליגנטי ונאור, אשת העולם הגדול, נפלת בתרמית הגדולה הזאת, והקטנת את השכל שלך עד כדי כך שהתחלת להאמין.

לחברותיי החילוניות, אלו שמכירות אותי מבית הספר, כשחלמנו לעשות קולנוע ולהיות במאיות בניו יורק, אענה בפשטות – כי לא יכולה להיות לשאלה זו תשובה מסובכת, ממש כפי שהאמונה דורשת פשטות. להן אגיד שהאמונה באלוקים עוזרת לי לסבול פחות. כן, זאת הסיבה שבחרתי להכריח את הקופסה שלי לשנות עמדה. מבחינתי זאת סיבה מספיק טובה. כמובן שאפשר להמשיך ולהרחיב על למה ומדוע ואיך, אבל זאת תמצית הדברים – ככה, בלי כרזות ענק ודגלונים צבעוניים. רוצה לסבול פחות.

אך לחברותי הדתיות, אלו שנולדו באמונה הבסיסית, שינקו אותה ועל ברכיה התחנכו, אני עונה אחרת. אצלן אין דבר כזה לסבול פחות כי הן לא ידעו אף פעם מהי עולם ללא אלוקים או תורה, ולמעשה הן שואלות אותי בפועל "למה, למען השם, החלטת לקחת על עצמך עול מצוות?".

אותן חברות יקרות, החשופות לעולם החילוני, אל החופש והתענוגות שהוא מציע, אינן מצליחות להבין למה שאדם ירצה לקחת על עצמו כאלו הגבלות מאתגרות ולא פשוטות. מצוות זה לא בקטנה, אחת או שתיים, מה שבא לי טוב. מצוות זאת חבילה שלמה של הכל כולל הכל. זה חולש על כל תחומי החיים, מכיל המון פרטי פרטים ונכנס לדקויות עד למעשים הכי צנועים ופרטיים שלנו.

גם את השאלה הזאת אני בהחלט יכולה להבין. נדמה שאדם שפוי בדעתו, שגם ככה חייו הם מרוץ כנגד הזמן, העומס ופרטי הפרטים של הדור שלנו, לא יעלה על דעתו לקחת על עצמו את כל החבילה המעיקה ומחייבת הזאת בנוסף לכל מה שיש לו כבר. למה להגביל את עצמך? מה גורם לאדם נאור ומודרני להחליט שמעכשיו הוא מפסיק להחליט? שמעכשיו הוא מוסר את עצמו, שיחליטו בשבילו בכל תחום ותחום בחייו? שמעכשיו הוא מתחיל לחיות לפי סכמה שכתבו לפני אלפי שנים ושאולי בכלל לא מתאימה או רלוונטית לחיים היום? באמת קשה להאמין שאדם ירצה וגם יבצע שינוי שכזה.

 

"מוותרת על החופש". נמל תל אביב (צילום: אמיר מאירי)

גם להן, באיזשהו אופן, התשובה היא אותה תשובה. כי אם אדם באמת מאמין באלוקים, באמת מאמין ומרגיש שהאמונה הזאת גורמת לו לסבול פחות (או במילים אחרות – להתמודד ביתר קלות עם אתגרי העולם הזה) אז אין לו ברירה אלא ללכת בדרך זו. כי להאמין זה טוב, אבל זה בסיסי. בלי ספר ההדרכה לעולם הזה, בלי ארגז הכלים הזה אי אפשר באמת להרכיב את הפאזל עד הסוף וגם ליהנות מהתמונה השלמה. בלי המצוות אי אפשר באמת להבין, להרגיש, לחיות את האמונה הזאת עד הסוף.

המצוות הן חלק בלתי נפרד מהקשר והקרבה אל ה'. דרך הברכות, התפילות, השמירה על השבת אנחנו מכניסים אותו בפועל לכל פרט בחיינו ומחזקים את הנוכחות שלו. בכך גם אנחנו מקטינים את הנוכחות שלנו, ולא במובן הרע של המילה. כשאני מקטינה את עצמי אני לומדת להרפות, לשחרר, לאפשר לדברים להסתדר מעצמם. לא להיאבק בחיים כל הזמן, במציאות, בדברים שאין לי שליטה עליהם.

אני לומדת שאני לא כל יכולה ושזה בסדר. אני לומדת להתמודד עם סיטואציות לא פשוטות ולדעת בתוך תוכי שזה לטובתי, שככה זה טוב. בזכות המצוות אני מבינה בכל פעולה שאני עושה שאני לא לבד בעולם, והעובדה הזאת גורמת לי לנחמה גדולה מאוד. זה לא אומר שאין לי בחירה, זה לא אומר שנהייתי טיפשה וזה לא אומר שקל לי. מדובר בעבודה מתמדת, דרך שצועדים בה ואין לה סוף, אך עדיין אני בוחרת, כל יום מחדש, ואולי הבחירה שלי אפילו קשה יותר כי אני יודעת איך זה לחיות חיים ללא מצוות.

 

למה שמישהו יעשה את זה? תפילה בכותל המערבי (צילום: פלאש 90)

דווקא בגלל שהייתי בצד השני, שחייתי בחופש הזה, בחוסר המגבלות, אני יודעת שבשבילי אין באמת יותר שאלה. אני מוכנה להמשיך לקחת את כל החבילה הזאת, את כל מה שצריך, בשביל להמשיך לחיות חיים שיש בהם אלוקים, שיש בהם תכלית, אמת. חיים שהתמונה בהם היא רחבה וכוללת לא רק את העולם הזה. חיים שיש בהם פוטנציאל לסוף טוב, לעולם אידילי שיש בו משיח וגאולה. כן, מעדיפה לזרוק את כל מה שאני יודעת, להישמע כמו ילדה קטנה ותמימה, להעמיס על עצמי מלא פרטים קטנים ביומיום, אני מוכנה שיהיה ממש לא קל, בשביל שיהיה לי יותר קל.