את הביטוי המוחשי ביותר להשפעתו המתרחבת של מענדל ראטה על בני נוער בציבור החרדי קיבלתי דווקא בתום הריאיון איתו. ישבנו בחדר קטן בביתו של אדמו"ר "שומרי אמונים", הרב גדליה משה ראטה, אביו של מענדל. מענדל עצמו, גרוש בן 25, מתגורר אמנם בקומה השנייה של הבית האשדודי, אבל משם הוא פועל בדרכו הייחודית, השונה מאוד מזו של משפחת המלוכה שבה גדל.
 
כשסיימנו, יצא ללוות אותי אל תחנת האוטובוס, וכשהגענו אליה פגשנו בצעיר חרדי שהחל להתרגש בצורה חריגה כאשר ראה את ראטה. "אין לך מושג כמה השירים שלך מחזקים", אמר לו, "אני שומע אותם כל היום. אלה דברים שלא רואים אצלנו וחסרים להרבה".

בתגובתו של הצעיר, אברך נשוי בן 29, היה משהו מעבר למפגש שגרתי של מעריץ עם מושא הערצתו. לשמחתי, הוא עלה איתי לאוטובוס וכל הדרך לירושלים ניסה להסביר מה כל כך מיוחד במענדל ראטה, וכיצד הוא מספק מענה לחסכים גדולים.

קשה להגדיר את ראטה – יוצר מוזיקלי, כותב ומלחין שירים. הוא הפיק כמה קליפים, האחרון שבהם – "מנחה" שצולם באוקראינה – נחשב לפורץ דרך במגזר החרדי מבחינת הסטנדרטים המקצועיים שבהם צולם. ראטה מסתובב עם הגיטרה שלו בישיבות וב"קומזיצים", הכינוי החרדי לערבי השירה הישיבתיים, ומופיע שם בשירים ובסיפורים. אבל שיא השפעתו מושג באמצעות הפעילות ברשת.

הוא מפרסם טור שבועי באתר "בחדרי חרדים", "הבלוג של המשפיע" שמו, והסוגיות שבהן הוא עוסק נפיצות במיוחד. טור אחד שלו, שעסק בצורך לדבר יותר על אהבה זוגית במגזר החרדי, עורר סערת רשת נרחבת.

ראטה מתחזק עמוד פייסבוק, ודרכו ודרך הווטסאפ הוא מקבל מאות תגובות ופניות מעשרות בני נוער לייעוץ ולשיחה. לעתים השיחות הווירטואליות זולגות גם לקשר טלפוני ולמפגש פנים מול פנים. הופעותיו מתקיימות באולמות מאולתרים בישיבות חרדיות ברחבי הארץ והן נמשכות אל תוך הלילה.
 

לא אחת הוא נשאר לאחר תום ההופעה לשעות של שיחות השקפה. ראטה עם תלמידים ( )

לא אחת הוא נשאר לאחר תום ההופעה לשעות של שיחות השקפה ועיסוק בשאלות הדור החרדי הצעיר. ולמרות הגישה המהפכנית שלו, המתבטאת בדעותיו ובצורת השפעתו, הוא לבוש בביגוד החסידי המסורתי ולא עושה צעד אחד קטן לכיוון ה"לייטי" והחרדי-מודרני.

ראטה אינו רב, אבל גם אינו מוזיקאי בלבד, וכששואלים אותו הוא בוחר לכנות את עצמו "משפיע מוזיקלי". הדמות שהוא מזכיר במיוחד היא זו של ר' שלמה קרליבך, שעם יצירתו נפגש ראטה בגיל 15 והושפע ממנה באופן יוצא דופן.

אתה רואה בעצמך מנהיג רוחני?
"האם כרגע אני מנהיג רוחני? ברור שלא. אני ממש בתחילת דרכי. יש לי השפעה על אנשים, אבל אני עוד לא יודע לאן כל זה הולך להתפתח. החלום שלי הוא להקים איזו תנועה, לא להקים חסידות ולא לצבור לי חסידים. אולי לבנות איזה מרכז לקהילה מפותחת רוחנית ומודעת לעצמה.

"אני חושב שיש לי מה לומר בשורה של נושאים שמצריכים שינוי ואני רוצה לומר זאת באמצעות דרכים שיש לי תחושה שיכולות להשפיע. באמצעות מוזיקה, כתיבה, שיחה עם אנשים, אפילו בימוי סרטים".
 

הושפע מיצירתו באופן יוצא דופן. הרב שלמה קרליבך (צילום: הרמן חנניה, לע"מ)

אם תהיה מנהיג רוחני תוכל ליצור מוזיקה וקולנוע?
"אני חושב שכן".

אתה רואה מנהיג רוחני מביים סרט?
"זה לא היה עד היום, אבל לא אכפת לי להיות הראשון, כמו שאני ראשון בעוד דברים. אני משפיע מוזיקלי עם גיטרה, גם משהו שלא היה. בעתיד הלא כל כך קרוב אבל גם לא כל כך רחוק הדברים ישתנו. זה יקרה כי זה צריך לקרות ולא בגללי.

"כל מיני מהפכנים שקמו בדורם, אם הם לא היו קמים, מישהו אחר היה קם. כי אלו היה מהפכות שהתבקשו. גם במה שאני אומר אני לא מחדש, הרבה אנשים חושבים בשקט את מה שאני אומר בקול. אני חלק מההתפתחות הזו".

עברית שפה פשוטה

את מה שיש לו לומר על החברה החרדית ראטה מתמצת בדימוי אחד, שעליו הוא חוזר כמעט בכל שיחה שלו עם צעירים שמתעניינים בגישתו: "שואלים אותי אם אני רוצה להוריד אבנים מהחומות שהציבור החרדי בנה בינו לבין העולם. אני משיב שההגדרה לא נכונה: מרוב שהתמקדנו בלבנות את החומה שכחנו שבתוך החומה צריך גם לבנות עיר.

"אני לא רוצה להוריד כלום מהחומות, אבל כן לבנות בתוכן עיר מלאה. אמרתם את הלא, עכשיו תגידו מה כן. תנו אלטרנטיבה".
 

"אני לא רוצה להוריד כלום מהחומות, אבל כן לבנות בתוכן עיר מלאה" (צילום: אריק סולטן)

רפרוף על כותרות טוריו מספק מבט כללי על מה שהיה רוצה לראות בתוך העיר הזו: "האם יש אהבה במגזר החרדי?" ו"האם שיטת החינוך מתאימה לנוער של ימינו?" הוא שואל באחדים מטוריו, ובטור אחר הוא סוקר את "הקשר בין קומזיצים של בחורי ישיבה להיפים" ועוד.

הוא מרבה לדבר על הצורך בפיתוח אישי ואמנותי בחינוך הישיבתי, על לימודי השקפה ואמונה שיעמיקו את התודעה והחוויה הדתית, על יחס נכון לטבע ולגוף וגם על כשלים חברתיים שצריכים להשתנות, כמו הסטיגמות הקיימות על גירושין.

"אין לי שום טענות כלפי החרדים עד היום", הוא מבהיר. "היינו בבנייה. החרדים היו עסוקים בלשמר את הפרקטיקה הדתית. בורא עולם היה צריך איזו קבוצה שתעסוק בלשמור על הגחלת. אבל הדברים משתנים".

את מסריו הוא מביע בפשטות, אבל מאחוריהם עומדת תשתית אידיאולוגית מעמיקה שרואה בכל חברה חלק חשוב בתהליך ההתפתחות של העולם כולו. עוד נגיע אליה. שיריו נכתבים בשפה בסיסית מאוד, בעברית וביידיש, בשילוב פסוקים. למרות הפשטות הם מצליחים להביע חדשנות בכמה מובנים. העובדה שהוא יוצר ומשפיע רוחני ולא עוד זמר מבצע מביאה לעולם החרדי סוג השפעה חדשה, שאינו הרב או איש החינוך הקלאסי.

הרפרטואר המוזיקלי שלו אינו נרחב עדיין, בסך הכול חמישה שירים, אבל הוא כבר הצליח להפוך ליוצר מסקרן שרבים עוקבים אחריו. השירים כאובים יותר מהמקובל בעולם המוזיקה החסידית, והם מביעים תהייה אישית לצד מסרי אמונה בכוחו של הפרט.

את שירו הראשון, "תהום אל תהום", פרסם לפני פחות משנה והוא כולל פסוק מתהלים ומילים אישיות ביידיש. השיר הפך ללהיט והקליפ שמלווה אותו זכה לעשרות אלפי צפיות. "את הלחן כתבתי כשהייתי בחור צעיר, ברגע של משבר. כשהוא פורסם, אחד מהוותיקים שבמלחינים החסידיים ביקר אותי שהשיר כולל בתוכו רק כאב.
 

"מרוב שהתמקדנו בלבנות את החומה, שכחנו שצריך גם לבנות עיר". הפגנת חרדים בירושלים (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

 
"באופן כללי, הנגינה החסידית כוללת שירי שמחה ושירי דבקות, לא הרבה שירי כאב. 'מה זה לשיר על עצבות, לפחות תסיים אותו עם מלודיה של שמחה', הוא אמר לי. אבל זו התקדמות של הדור שלא מתכחש לעצמו. פעם אסור היה לבכות".

גם טוריו נכתבים בעברית שווה לכל נפש, כמעט עממית. "אנחנו לא מוכרים לצעירים שלנו הרבה תוכן פנימי", הוא כותב באחד מהם, "אנחנו מחויבים ונקראים אל ביקורת פנימית רצינית. אם לתקן אז קודם לתקן את מה שקורה אצלנו. אני נוגע דווקא בנושאים רגישים, כי אני אכן רוצה לנסות לתקן במקומות שבהם אנו חלשים, להועיל משהו אמיתי לעולם".

בטור אחר הוא תוהה: "האם אכן נולדו כולם רק בשביל ללמוד כל היום ולא להגשים את החלומות האחרים הנוספים? האם אכן נבראו כל הכישרונות הגדולים שיש למאות ואלפי צעירים משלנו, בשביל להיקבר חיים? למה אנחנו לא נותנים את הצ'אנס לילדים שלנו? למה בחור שבסך הכול מנסה להיות מה שהוא באמת, הופך להיות בחור סוג ב'?".

מה התגובות שאתה מקבל?
"יש תגובות חריפות מאוד, אותן אני רואה בעיקר בטוקבקים לטורים ובפייסבוק. אבל ישנם רבים-רבים שפשוט משתפכים וסבורים שמה שאני מדבר זהו צורך הזמן. לא אחד ולא שניים מהצעירים שנשרו מהציבור החרדי אמרו לי שאם בישיבה שלהם היו שומעים את הדברים שאני אומר, אולי לא היו נושרים. גם אנשי חינוך אומרים לי שהם מסכימים איתי, אבל לא מוכנים שאחשוף את שמם".

ואביך האדמו"ר, איך הוא מגיב לזה?
"כבר מגיל 15, כשאבא גילה שאני נוטה לקרליבך ולכיוונים אחרים, התגובות שלו היו מאוד חריפות. אני מבין אותו. כל אבא חרדי, גם מודרני, לא היה יודע איך בן כמוני נפל עליו, בטח אבא חסידי מהקבוצה הכי שמרנית שיש.

"לקח לנו זמן עד שהבנו שחילוקי דעות לא צריכים לגרום גם לפירוד לבבות. אני עדיין חוטף ביקורת, אבל מחובר למשפחה. משתדל ליצור שיחות אחרות, לדבר על עוד נושאים, לא רק ויכוחים. למדתי את זה עם הזמן. צריך עבודה פנימית".
 

"האם אכן נולדו כולם רק בשביל ללמוד כל היום?" (צילום ארכיון: פלאש 90)

 
פריצתו של ראטה עדיין בתחילת דרכה, ומלחמה ממסדית רשמית בו לא נפתחה, עדיין. הוא מצליח להישאר בגבולות המיינסטרים. תורמת לכך חזותו החיצונית, הקפדתו הדתית המחמירה, כמו גם העובדה שהוא מופיע בפני גברים בלבד.

"בעתיד אולי אופיע גם בפני נשים, כשתהיה הפרדה כמובן. עכשיו לא", הוא אומר. הוא מתראיין לכלי תקשורת חרדיים ובאחד מהם, כאמור, הוא מפרסם באופן קבוע. עם זאת, ההתנגדויות כבר קיימות. עיתון יידישאי שמרני שראיין אותו גנז את הכתבה לפני שראתה אור.

שבוע לפני השיחה שלנו השתתפתי בערב שירה שקיים בישיבה חסידית בבני-ברק שבה לומדים בחורים מבוגרים, כאלה שמרבית בני גילם כבר התחתנו. הקשר בינו לבינם הדוק, והשירה הפכה סוערת עם כל שעה שעברה.

"הוא לא יוכל לנצח להישאר בתוך המסגרת החרדית, זה לא יעבוד", אמר לי אחד מהבחורים. אחר אמר: "הוא משוגע, אבל גם קרליבך היה משוגע. כאלה אנחנו צריכים". אחרי שסיימו לשיר, הוא ישב עמם לשוחח במשך שעה ארוכה. חלק מהם תמכו בו, אחרים טענו שהוא פורץ גבולות ואין לדעת לאן הדרך שלו תוביל.

לקשור את הקצוות

משפחת ראטה היא משפחת מלוכה חסידית כבר מאה שנה. הרב אהרן ראטה, סבא רבא של מענדל, מהבולטים שבמנהיגי היישוב הישן בתקופה שקדמה לקום המדינה, היה פורץ דרך מסוג אחר. למרות שלא היה בן למשפחת אדמו"רים ואביו היה קצב, ייסד ב-1921 ברומניה חבורה סגפנית של אברכים שעסקו בטוטליות חריגה בלימוד ובתפילה.

לאחר עלייתו לישראל, שמה של החבורה הפך ל"שומרי אמונים", ובוויכוח הפנים-חרדי על היחס לציונות הם התמקמו בקצה הקיצוני שמסרב להכיר במדינת ישראל, לא נוטל ממנה כספים ולא משתתף בבחירות.

לאחר פטירתו, התפצלה הקהילה וממנה יצאו גם הקהילות המוכרות "תולדות אהרן" ו"תולדות אברהם יצחק", שחבריהן מתגוררים בשכונת מאה שערים בירושלים ובולטים בלבוש הפסים הייחודי שלהם. סבו של מענדל, הרב אברהם חיים ראטה, עמד בראש חסידות "שומרי אמונים". לאחר פטירתו בשנת 2012 ארבעת בניו מונו לאדמו"רים מקומיים.

אביו של מענדל, הרב גדליה משה ראטה, מוכר כיום בשם האדמו"ר משומרי אמונים-אשדוד. קהילתו קטנה ומונה כמה עשרות משפחות, אבל נוסף עליהם הוא מקבל מעריצים שאינם בני החסידות, שבאים לפגוש בו ולהתברך מפיו.
 

"החיפוש שלי היה מאז ומתמיד". שכונת מאה שערים (צילום: אי.פי.איי)

 
בתוך המשפחה הזו גדל מענדל, אינדיבידואליסט ומחפש דרך. "החיפוש שלי היה מאז ומתמיד", הוא מספר. "בגיל 15 גיליתי את קרליבך, והתחלתי לקרוא גם ספרי פסיכולוגיה וניו אייג'. עד גיל עשרים הייתי שקט מאוד, היו לי כמה חברים בודדים שבפניהם שטחתי את ספקותיי, אבל בגדול הייתי מאוד לבד".

ספקות באמונה?
"היו באיזשהו שלב. אבל אותם עברתי. קראתי ספרים שהביאו הוכחות שסיפקו אותי. יש לי עדיין שאלות על היהדות עד היום, אבל ההוכחות מספיקות לי עד שאוכל לומר לעצמי שאני מאמין גם כשאינני מבין.

"היו לי תהיות אחרות, של ביטוי אישי, חיפוש, אי נוחות עם החברה והסביבה. בזמנו הסתובבתי קצת בעוד מקומות, כמו בישיבות חרד"ליות שבהן מצאתי דברים שחסרים אצלנו".

הוא נזהר במילותיו, אבל ניכר עליו שעולם האדמו"רים של היום לא מרשים אותו במיוחד. הוא גדל באצולה החסידית וראה את הדברים מקרוב, במקום שלא נעדרו ממנו גם יריבויות פנים-משפחתיות שרווחות במשפחות אדמו"רים.

עם זאת, הדחף להנהיג בער בו תמיד, ובאופן טבעי, כילד ונער צעיר חלם להיות אדמו"ר. בגיל עשרים, לדבריו, חל המפנה והוא הרגיש שהוא הולך ומוצא את מקומו: "הייתה לי אז שנה של משבר. הייתי בבית רוב הזמן, בסוג של דיכאון. בסופה של השנה הזו, משהו התחיל להיגאל בי. אז התגבש אצלי החלום של מה אני כן רוצה לממש".

הוא החל לפרסם עלון ישיבתי עם מאמרים שכתב בעצמו. שנתיים לאחר מכן הם רוכזו בספר שיצא לאור לקראת חתונתו. חצי שנה לאחר שנישא התגרש, עבר לארה"ב לתקופה, ואז שב לבית אביו וביצע את הפריצה המהירה שלו.

הקליפ האחרון שלו, "מנחה", אמנותי מאוד, בוודאי ביחס לסטנדרט המגזרי, כאמור. הוא משחזר את השטעטל של פעם ומציג יהודים במצבים שונים, שבעיצומו של היום עוזבים הכול ורצים לתפילת מנחה. הרעיון מבחינתו הוא שלכל אדם יש חשיבות וחיבור בדרכו שלו לבורא עולם. אבל גם כאן, זכה ראטה לביקורת פנימית.
 

לא כולם אהבו. מתוך הקליפ "מנחה" (צילום מסך)

באחת הסצנות רואים כמה פורעים שמעלים יהודי בלהבות, ואת צילומי התקריב של פניהם, שאינם עדינים בלשון המעטה, לא כולם אהבו. "לא עושים אצלנו דבר כזה", אמר לי בחור, שדווקא מגדיר את עצמו מעריץ של ראטה. "למה הוא היה חייב את זה? הוא רוצה לשנות או להרגיז?"

כחלק ממציאת מקומו, התחבר ראטה מאוד לתורתו של הרב מרדכי יוסף ליינר, האדמו"ר מאיז'ביצה, הוגה חסידי מקורי שפעל בפולין במאה ה-19. ספרו, "מי השילוח", היה מונח על שולחן החדר שלצדו ישבנו ושוחחנו, ובמהלך הפגישה הוא פתח אותו לא אחת וביקש להסביר לי איזו נקודה. קרליבך עצמו גם הוא הושפע מאוד מהתורה הזו, שלפיה כל מאורעות ההיסטוריה נעים בהליך קבוע מראש, ולמעשיו של היחיד אין עליהם השפעה ממשית.

בגרסה החסידית, התפיסה הזו רואה צד חיובי בכלל התהליכים החברתיים שמתרחשים, וכך, גם החילוניות נצרכת לשם התקדמות התהליך הכללי. ראטה התלהב מהאדמו"ר מאיז'ביצה במקביל להתחברותו לתורת הניו אייג', והוא סבור כי שני הדברים קשורים זה בזה: "התורה של האיז'ביצה היא הניו אייג' של החסידות. היהדות כולה תלך עכשיו למקום הזה".

מדוע העובדה שהניו אייג' רווח בעולם היא הוכחה שמדובר בתופעה חיובית שצריך להעתיק אותה גם לעולם היהודי?
"דבר ראשון, יש לי תחושה פנימית שככה זה, אבל יש לזה תשתית אידיאולוגית. כל תורת איז'ביצה מבוססת על זה שלמרות שלכל אדם באופן פרטי יש בחירה חופשית, בממד עליון יותר כל מה שמתרחש בעולם, גם הדברים השליליים, היה אמור לקרות ויש בו תופעה חיובית".

מהגישה הזו נובעת תפיסתו הסלחנית של ראטה כלפי כל תופעה שקיימת בעולם – תפיסה שמזכירה גם עקרונות בתורת הרב קוק, אבי הציונות הדתית, אשר ראטה מספר שהגה בספריו והושפע מהם. כעת, הוא מבקש להסביר באמצעותה את תתי-החברות שמרכיבות את החברה הישראלית העכשווית.
 

משחזר את השטעטל של פעם. מתוך הקליפ "מנחה" (צילום מסך )

 
"גם הנטורי קרתא היו צריכים לפעול וגם השמאל הקיצוני. אני גם ימני מאוד וגם שמאלני מאוד. היינו צריכים גם את החילוניות כדי שיקומו כאן חיי חולין עשירים, גם את החרדיות שתשמר בקנאות את הפרקטיקות הדתיות, את הציונות הדתית הקלאסית ואת החרד"לית. כולם נדרשים, והמטרה היא לשלב בין הטוב של כולם. לשלב זה לא להתפשר, לא ללכת לאמצע, אלא להפך. לקחת את הקצוות ולאחד אותם".

אתה לא חושש שהתנועה שלך תביא גם לנפילה, שפתיחות חרדית תביא לירידת החומות?
"אני חושב שלא, בגדול. המצב הנוכחי, אם יימשך, גם יביא לנפילה. רואים את זה כבר. אני רואה מה שקורה ברשת. נוער נושר ומספר על הסיבות שלו, הרבה בגלל חוסר במימוש עצמי. התועלת תהיה יותר גדולה מהנזק. אנחנו צריכים עומק רוחני. לא לקיים את המצוות באוטומטיות. יש הרבה שיוצאים נגד המאמרים שלי, אבל יש עשרות אלפים שנמאס להם מהממסדיות.

"אם בישיבות לא נותנים לנערים מסלולים מתאימים, אם יש שכבה של עובדים שהיא נמוכה, כמו שהיה לפני המהפכה של הבעל שם טוב, אז ברור שבאיזשהו שלב זה מתפוצץ. אני גאה להיות חרדי כי החרדים הם אלו ששימרו את התורה בדור האחרון, אבל אפשר כבר להגיע לשלב נוסף בהתפתחות". 

לא צדיק

היחס של ראטה למושג הצדיקות, שכה רווח בעולם החסידי, הוא מעורב.

אתה מקבל את המושג של צדיק, שמאמינים בכוחות שמיימיים שלו ומבקשים ממנו ברכה?
"אני מאמין בו, אבל פחות נמצא שם. זה לא מעניין אותי".

אתה לא כזה ולא תהיה כזה?
"אני מקווה לא להיסחף לשם".

למרות הבריחה שלו מההמוניות שמאפיינת את העולם החסידי כיום, החיבור שלו למיסטיקה נותר בעינו. ראטה מוצא את המיסטיקה גם בחיבור למעשים חדשניים הנהוגים בניו אייג', ולהם הוא מוצא מקורות בכתבים החסידיים.

בתחילת השיחה הבהיר שהוא רואה בעצמו רק משפיע מוזיקלי בסגנונו של קרליבך, אבל ככל שהזמן חלף, הרשה לעצמו להרהר בפניי בקול על אודות אפשרויות התפתחות אישיות נוספות, יומרניות יותר.

יש סיכוי שיהיה בהנהגה שלך ממד של קדושה, שאתה תיתן ברכה?
"אולי כן ואולי לא. אני לפני העבודה הרוחנית שלי. כיום אני עוסק באמנות, במחשבה, ברגש. אני רוצה לעשות עבודה עם עצמי. כמו שיש בתורת המזרח הארה, העניין הזה הולך לכבוש את היהדות. אצלנו היא תהיה מחויבת להלכה".

אתה לא חושש שהדרישה שלך לשינוי, למרות שהיא נאמרת בהרבה אהבה, תגרום לכך שיוציאו אותך מחוץ לגבולות המגזר?
"כיוון שאני חי בגישה שכל מה שקורה היה צריך לקרות, אם אשרף אדע שזה מה שהיה צריך להיות עכשיו. תמיד אמשיך לפעול, איפה שלא אתגלגל. אבל הייתי רוצה לפעול בתוך החברה החרדית. ולמרות שתהיה התנגדות רבה, יש לי הרגשה שזה הולך להצליח בגדול".