הוא שוב עשה את זה. נאום הפרידה של הנשיא אובמה בעירו שיקגו, החזיר אותו למגרש הנוח לו. נאום בפני תומכיו המאמינים בו. אין לו מתחרים ביכולת לעורר השראה, להפיח רוח של אידיאליזם בקרב אנשי המחנה הדמוקרטי, לצד אמריקנים פשוטים. הוא הצליח בנאום הפרידה להחזיר את שומעיו לראשית ימי נשיאותו ואף לפניהם. לימים של המאבק לניצחון ב-2008 ואחר כך ב-2012.

לאורך שמונה השנים האחרונות עקבתי אחרי רוב נאומיו החשובים. היום (ד') לפנות בוקר אובמה נשא לטעמי את נאומו הטוב ביותר. זו הייתה מלאכת מחשבת של כתב הגנה לחוקה האמריקנית ופרשנות מרחיקת לכת לגבי משמעויותיה. אך מעבר לפרשנות השנויה במחלוקת של המסד האמריקני, הוא הדגיש כי החוקה יכולה להיות מלל ריק; "אנחנו אלה שמעניקים לחוקה כוח ומשמעות". אפשר היה לראות פנים מתמוגגות בקהל. לפחות תומכיו של אובמה, מאחרון אנשי הצוות בבית הלבן, ועד אחרון מצביעי המפלגה הדמוקרטית – הם אוהבים אותו ומקבלים ממנו חשק ומרץ לפעול.

אובמה: אנחנו יכולים, עשינו זאת: (רויטרס)

 

הכל היה יפה ונחמד, אם נשיאות אובמה היתה כולה נאום אחד ארוך, הרצאה אחר הרצאה, ראיון אחר ראיון עם כתבים שהזילו ריר למראהו ולשמע דבריו. נאומו לפנות בקר ודאי ייכנס לספרי הלימוד. חבל רק שבין לבין – עם כל ההישגים – תוצאות מדיניותו, גם בתוך אמריקה וגם מחוצה לה, היו לעתים קטסטרופליות. אבל כדאי פעם גם להקשיב כשאובמה מדבר. הוא דיבר הרבה על דמוקרטיה. הוא דיבר נגד אלה המאמינים, ש"החרב ומכונת התעמולה הם הבורר העליון בעימותים". הוא דיבר נגד אלה ש"רואים ביריב פוליטי "לא רק מישהו ששוגה בתפיסותיו אלא כאיש זדון בעל רצון רע". וקשה היה שלא לחשוב על הנעשה במקומותינו, כאשר מכונת תעמולה המדברת אל אזרחי ישראל מערוצי טלויזיה ועיתונים מנסה לחבל בדמוקרטיה באמצעות הכנסת המשטרה לתהליך הפוליטי הדמוקרטי; על ידי התקפה בלתי פוסקת נגד חלקים רבים בציבור.

אובמה הצליח בנאומו גם להעניק לשומעיו את תחושת ההישג ההיסטורי. "אמרנו, כן אנחנו יכולים. ואנחנו אומרים עכשיו – כן, עשינו זאת". הייתה תחושת נוסטלגיה חרף כל כשלונותיו. גם מי שתמך לפני שמונה שנים בג'ון מקיין, שמח כשאובמה ניצח. בכל זאת, הוא היה הנשיא השחור הראשון, והוא ציין בפני אילנה דיין בראיון התקופתי שלהם, שיש ילדים שגדלו בימי נשיאותו וחושבים שהמצב הטבעי הוא של נשיא שחור. זו תפיסת הצדק החברתי שלו, וזו גם התפיסה שהביאה בסופו של דבר לכשלונה של ממשיכת דרכו הילארי קלינטון. הבחירות של 2016 הוכרעו לא על "צדק חברתי" לשחורים, מוסלמים, הומואים, נשים וטראנסג'נדרים אלא על מקומות עבודה.
  

משפחת אובמה נפרדת. ראינו שוב את המנהיג מעורר ההשראה שקיווינו שאובמה יהיה. (צילום: AFP)

בימיו של אובמה, למרות נתוני האבטלה המחמיאים של פחות מ-5 אחוזים, מספר האמריקנים שנפלטו ממעגל שוק העבודה הוא הגבוה ביותר אי פעם, יותר מ-90 מיליון. כך גם החוב הלאומי האמריקני גדל בימי אובמה בצורה מפלצתית והוא רובץ על הכלכלה האמריקנית ומאיים על התפתחותה. סך כל החוב הגיע אל סף ה-20 טריליון דולר כשמתוכם 9.3 טריליון נוספו בשמונה שנות נשיאותו. בתור השוואה, ישראל הורידה בתקופת נתניהו את יחס החוב-תוצר מסביבות ה-100 אחוז לכ-60 אחוז, שזהו הישג אדיר העומד בבסיס האשראי הבינלאומי הגבוהה שיש לישראל והוא אחד הגורמים העיקריים לצמיחה החזקה של 4 אחוזים בשנה. אצל אובמה הצמיחה מדשדשת משך כל שנותיו, וההישג הכלכלי היחיד שלו הוא שהצליח לבלום את ההתדרדרות של אמריקה לשפל כלכלי בנוסח שנות ה-30.

כך גם רבים מתושבי המזרח התיכון ובתוכם תושבי חאלב שבסוריה לא יתרשמו מדיבוריו על הצורך בעמידה כנגד משטרים אוטוקראטיים, ועל הצורך להגן על הערכים האמריקניים גם במקומות רחוקים בעולם. לא רק בבית. אך הפעם אובמה אמר דבר שלאורך השנים הוא זלזל בו: הוא דיבר על "הייחודיות האמריקנית". כמה פעמים בשנותיו בבית הלבן הוא זלזל בתפיסה של "יחודיות אמריקנית" ואמר שארצות הברית אינה שונה מכל ארץ אחרת; גם ארצות אחרות תופסות את עצמן כ"יחודיות". הפעם נראה שעבר למחנה התפיסה המסורתית הרואה באמריקה אומה עם שליחות אוניברסלית ואחריות לגבי כל דבר שמתרחש בעולם. אך זה כאמור, לספרי הלימוד ולצורך העלאת המורל לפני השבעתו של טראמפ. בפועל, אובמה חיזר אחרי המשטר האיסלאמיסטי הטרוריסטי של איראן, וראה בהתנחלויות של ישראל זוועה יותר קשה מהמשטר האיראני; ההפיכה שארגוני המודיעין המערביים סייעו לארגן באיראן ב-1953 הטרידה אותו יותר מזכויותיה של מדינה דמוקרטית מול אויב טרוריסטי.

לפנות בוקר ראינו שוב את המנהיג מעורר ההשראה שקיווינו שאובמה יהיה. זאת היתה נוסטלגיה במיטבה.

נושאים קשורים: