גוגל מעולם לא הרגיש כל כך נחשק על ידי: "חרחור אצל תינוקות" / "תינוק בוכה באמבטיה" / "למה תינוקות משהקים?" / "כמה תינוק בן שבוע אוכל?" / "טיפול בפטמות כואבות" / "אי שקט אצל תינוקות" / "יצרתי חיים חדשים" / "אין לי חיים עכשיו".

עברו כבר שבועיים מהרגע שבלון מים התפוצץ לי בתוך הגוף ואחרי שמונה שעות יצא משם תינוק. כולם מדברים על כמה קשה הלידה, כמה קשה ההורות – אבל אף אחד לא מספר כמה קשה ההתאוששות. לא מספרים איך בימים הראשונים – יחד עם כל ההלם – הגוף מפורק לחתיכות, כואב, נוזל מחורים שלא ידעתם שקיימים, ומי בכלל רוצה לדעת, ולמי יש זמן לבדוק בכלל, כי התינוק בדיוק התחיל לבכות.
 
אז בנוסף לתינוק החדש שישן לצידי וצריך לטפל בו, צריך לטפל גם בעצמי. כולן במחלקת יולדות הולכות לאט, צועדות כמו חיות פצועות, עיניים טרוטות, גב כפוף, צעדים קטנים ותינוק בקופסת פלסטיק על גלגלים שבוכה וישן. הוא באחריותי עכשיו. וזו אחריות גדולה מאוד.

יום חדש. אני ועוד חמש בנות, אמהות טריות, יושבות בחדר הנקה עם פרצוף כואב ועייף. נלחמות בתינוק או בציצי, שאחד מהם ישתף פעולה ויזרום עם מה שהטבע תיכנן.
 

מסתבר שזה לא כזה פשוט לזרום עם אמא טבע. ידעתי שלא פשוט להניק, אבל לא ידעתי עד כמה זו מלחמה, ולא ידעתי שגם מי שמצליחה להניק, בדם יזע ודמעות (ויש דם, ויש יזע, ויש דמעות, הו כמה דמעות יש) – פשוט מוסרת את עצמה ואת גופה לתינוק, ומוצאת את עצמה מסתובבת טופלס בבית במשך חודש אם לא יותר.

כי התינוק דורש לינוק כל יום כל היום, וכל לילה – כל הלילה. אנחנו הופכות למנוטרלות וחייבות מישהו יחד איתנו בבית, כי במובן כלשהו – אנחנו אסירות של התינוק.

נצח ארוך במיוחד

אז השבוע הראשון היה ממש קשה. מלבד ההורמונים שפסחו עלי בהריון והציפו אותי עכשיו בענק, מלבד ההנקה, שהצליחה יום כן יומיים לא, ותסכלה אותי ואת התינוק מאוד – הרגשתי חסרת בטחון וחרדתית.

איך אני יודעת שמה שאני עושה זה נכון? יש כל כך הרבה חוקים, כל כך הרבה "עשה ואל תעשה", כל כך הרבה רגעים שצריך לקבל החלטות עבור תינוק שלא יודע להגיד מה הוא צריך. לא סמכתי על האינסטינקטים שלי. בכלל לא היו לי אינסטינקטים. הרגשתי הכי קלולס בעולם, התייעצתי עם כל העולם על כל דבר, לא הרגשתי בטוחה לגבי אף החלטה שלי.

חייתי בחשש תמידי מהרגע שיבכה ולא אבין למה. חששתי מהרגע שיהיה רעב ולא יצליח לינוק. חם לו? קר לו? למה הוא בוכה באמבטיה? הוא אכל מספיק? מותר להעיר אותו כשהוא ישן? כמה זה נורא אם אפסיק להניק? אפשר לשלב בקבוק וציצי? למה הוא אוכל בתדירות כזאת גבוהה? להחליף חיתול לפני האוכל או אחרי? ולמה כל אחד אומר לי משהו אחר?
 

חשש תמידי. המחשה (צילום: שאטרסטוק)

ואז, אחרי שבוע ראשון שהרגיש כמו נצח ארוך במיוחד, אחרי נזיפות אוהבות מאמא שלי (״תפסיקי להתייעץ כל הזמן ותתחילי להקשיב לעצמך״), באמת הבנתי והחלטתי שאני יכולה לבד: לקבל החלטות לבד, להבין מה נכון בשבילו לבד, לסמוך על עצמי, ללכת עם מה שמרגיש לי נכון. כי בכל זאת, זה התינוק שלי. אני יכולה לנשק, לחבק ולקבל עבורו החלטות לפי מה שנראה לי ובעיקר, לטעות. זה בסדר לטעות.

לקחו כמה ימים כדי שהאסימון הזה יפול (אם מישהו מתחת לגיל 20 קורא את זה הוא בטח שואל את עצמו מה זה אסימון. אלוהים, אני זקנה), אבל ברגע שהוא נפל – באמת מצאתי את עצמי מנשקת יותר ורגועה יותר ולא מפחדת.
 

אז דבר ראשון, אחרי כמה ימים קשים של יועצות הנקה מסביב לשעון קיבלתי החלטה והפסקתי להניק. הבנתי שאם אתאבד זה רק יחמיר את המצב ולא עדיף תחליף חלב מאמא מתה. זה כבר הקל עלי.

דבר שני, הפסקתי לפחד מטעויות. האבולוציה מתבססת על אמהות שילדו ילדים. אני לא הראשונה וכנראה גם לא האחרונה. כמה גרועה אני יכולה להיות? כמה חמורה הטעות שלי יכולה להיות? כמה נזק כבר אעשה? איך אלמד אם לא אנסה? הצלחתי לשחרר. הפסקתי להתייעץ כל כך הרבה ואם התייעצתי, הרגשתי יותר בטוחה להחליט אם לקבל את העצה או לא.

ולא פחות חשוב, זכיתי בבעל מדהים שנמצא שם איתי לאורך כל הדרך וזה נפלא ולצערי לא מובן מאליו (כן, גם ב-2016 הרבה גברים לא מתחלקים באחריות ההורית).

חיתול אחרי חיתול

החיים השתנו. ידעתי כל ההריון שהם ישתנו ושיהיה קשה, אבל אי אפשר להגיע לדבר הזה מוכנים. מישהו אמר לי שאנחנו חיים מעולה עד גיל שלושים – ומגיל שלושים אנחנו צריכים להקריב לטובת האבולוציה.

אז בימים אלה, אני מקריבה. למען מטרה טובה ומדהימה. ואני עוד אחזור לעצמי בקרוב, אתאפס חזרה על חלקים מחיי הקודמים. אבל אני שמחה להצטרף למעגל ההורים שאומרים שמעבר לכל הקשיים – זה שווה את זה.
 

כי היצור חסר האונים הזה שזקוק לי כל כך, והוא חצי אני חצי בעלי (מקווה בשבילו ש-70% אני ו-30% בעלי), ושהתמונה הסוריאליסטית שלו יוצא ממני לא יוצאת לי מהראש – הוא פשוט שיא המתיקות. ואני אוהבת אותו בטירוף. אז אני יודעת שיהיה בסדר. גם כשקשה, וגם בזמן (האהוב עלי) שהוא ישן.

ועוד חודש אני בטח בכלל אהיה יותר רגועה. לפחות עד שיתחילו השיניים לצאת ואז שוב אכתוב פוסט חצי דכאוני חצי אופטימי. אבל עד אז, לוקחת את זה יום אחרי יום. אפילו שעה אחרי שעה. או בעצם חיתול אחרי חיתול.

ואם אני יכולה לתת כמה עצות לאימהות שבדרך, ולשפר את המעבר להורות ולו במעט, ארגיש שתרמתי משהו בעולם הזה. אז מה צריך לדעת לקראת השבוע הראשון שאחרי הלידה?

1. ייעוץ

התייעצי עם אנשים שאת סומכת עליהם, התייעצי בקבוצות בפייסבוק, קראי בגוגל – אבל אל תקחי שום דעה כמובנת מאליה. תשקללי תשובות ותגיעי להחלטה שהכי מתאימה לך, שאת הכי מתחברת אליה. ומקסימום- תטעי.

2. להודות שקשה

אל תתביישי להודות שקשה לך. זה עוזר. כשאת מדברת על זה – את מגלה שלכולם קשה וכולם עברו את מה שאת עוברת. את מגלה שאת לא לבד, ואת מגלה כמה אנשים יפתחו אליך כשאת תיפתחי אליהם, וישמחו להיות שם בשבילך.
 

3. הגוף בטראומה

הגוף שלך הולך לכאוב מכמה מקומות שונים בו זמנית. חברה שלי הגדירה את זה שזה כמו לעבור תאונת דרכים. זה נשמע נורא, אבל את צריכה לדעת את האמת ולהתכוונן אליה.

אין לי עצה איך לשפר את המצב חוץ מכל הדרכים הקונבנציונאליות: שיהיו איתך בבית החולים כל המשחות והתרופות ואמצעי ההרגעה שאת רואה לנכון לקחת, ומוכנות נפשית גם עוזרת. שתדעי, זה לא סופני: את לא הולכת למות, זה יעבור. הגוף יחזור לעצמו. בערך.

4. מותר לתזז את הסביבה

תשלחי את הבעל/בן הזוג/בת הזוג/ההורים לכל שליחות שרק צריך. תתזזי אותם חופשי, אל תתביישי, בשביל זה הם שם. את הוצאת בן אדם קטן מהגוף שלך – הם יכולים לרדת לסופר-פארם/שילב/שווארמה כמה פעמים שתצטרכי.
 

5. אמא יודעת הכי טוב

האינסטינקט האימהי לא בטוח יגיע מיד. את תשמעי את המשפט "אמא יודעת הכי טוב" הרבה פעמים – אבל זה הכי לגיטימי שבהתחלה לא תדעי כלום. קורה לטובות ביותר.

זה בסדר, את צריכה ללמוד להכיר את התינוק והוא צריך ללמוד להכיר אותך. אל תתרגשי אם זה לוקח קצת זמן, זה יגיע ואת תרגישי בטוחה יותר ויותר בהחלטות שאת מקבלת עבורו.

6. הכל זמני

"הכל זמני", "זה משתפר". שמעתי את המשפטים האלה כל כך הרבה. ברגע האמת הם לא באמת עודדו אותי, אבל זה נכון: הקושי הוא זמני. ואולי גם אותך זה לא יעודד ברגע האמת – אבל אולי כן. תהי סבלנית ותזכירי לעצמך כל הזמן: זו רק ההתחלה, זה ישתפר, זה יהיה קל יותר. בהצלחה!
 

נושאים קשורים: