אז איפה ניפגש, אני שואל. במקום הקבוע שלנו, הם משיבים. רחוב הרב שך 52. לרגע הם נשמעו כמו שני תלמידי כיתה ב' שמסכמים להיפגש במקום הקבוע בשכונה למשחקי תופסת. השניים הם נחמיה שטרסלר (65), פרשן בכיר בעיתון "הארץ" ו"חדשות 2", וישראל כהן (34), חסיד ויז'ניץ, כתב ופרשן באתר "כיכר השבת".

החברות ביניהם החלה לפני כשנתיים וחצי, עוד כשישראל היה רווק והתגורר ברב שך 52, כתובת מגורי הוריו בבני-ברק. עד היום, גם אחרי שישראל עבר להתגורר עם רעייתו בשכונה אחרת בעיר, הם מתקשים לשנות את ההרגל, וממשיכים להיפגש באותו מקום.
 
הכול התחיל כשיועץ של אחד מחברי הכנסת החרדים, שהכיר את שטרסלר, הציע לו לקיים סיור עומק בבני-ברק, ותיווך לו את כהן כמדריך. השאר, כמו שאומרים, היסטוריה. השניים  נפגשים אחת לשבועיים בערך, ומדברים כמעט כל היום.

שטרסלר וכהן הם החברים הכי מוזרים בברנז'ה של התקשורת הישראלית, עיתונאים שפערי גיל ודת לא מפריעים להם לבלות שעות ארוכות יחד. עם הזמן הם כבר הפכו לגימיק. תמונות משותפות שלהם מתרוצצות ברשתות החברתיות ומעלות חיוך. מדברים הרבה על תחלופת אליטות בתקשורת הישראלית, ואפשר לסכם אותה במשפט אחד: ברנע ושיפר אאוט, שטרסלר וכהן אין. במקום עוד מאותו דבר, מופיעים חיבורים מפתיעים.

השניים מתעקשים לנתק את חברותם מההקשר הרחב ולתאר אותה כחיבור אנושי פשוט, אבל גם הם מודים שרוח התקופה אפשרה זאת. כיפות שחורות מבצבצות פה ושם בתקשורת הכללית, אבל מעבר לכך, גם העיתונאים החרדים שפועלים בתקשורת המגזרית זוכים למקום של כבוד בתעשייה.

 
מי אשם? כמובן, הרשת. ואם נמקד, טוויטר. המדיום הדורש לתמצת הכול ל-140 תווים תואם ככפפה ליד את השנינות החרדית האופיינית, והצייצנים החרדים בולטים בו הרבה מעבר לחלקם היחסי באוכלוסייה. טוויטר גם נתפס כסולידי יותר מפייסבוק מקבילו, ומתאים לחרדים מהוגנים שלא יסכימו להשתכשך בבריכה הפרוצה של צוקרברג. בתוך כל הסצנה הזו, שטרסלר וכהן הם הדוגמה המובהקת. בכנס העיתונאים שנערך בשבוע שעבר באילת העז יוסי אליטוב, מבכירי העיתונאים החרדים, להעלות לרשת סלפי עם שטרסלר, והגולשים לא הסכימו לשינוי בסדרי בראשית. "יוסי, גנבת לכהן את שטרסלר", הם זעמו.

העיר הזאת

שטרסלר מת על בני-ברק, והקרחנות של השניים מתרחשות בעיקר בה. פה ושם הוא סוחב את ידידו הצעיר לסיור במדינת תל-אביב השכנה. "יש כאלה שאוהבים שלווה כפרית. אני אוהב עיר, עוצמה של חיים, ובבני-ברק יש הרבה ממנה", אומר שטרסלר. המסלול די קבוע. הוא מתחיל ב"טיים סקוור של בני-ברק", כהגדרת כהן, הרחבה הסמוכה לבית הכנסת איצקוביץ', השוקק חיים במשך כל שעות היממה. משם הם ממשיכים לישיבת פוניבז', לחצרות אדמו"רים, לטישים, וכמובן לבליסת צ'ולנט בשעות שהן ספק יום ספק לילה.

הסיור עם השניים מרתק; שטרסלר מרגיש בבית בעיר התורה והחסידות, ומשתיק אותי כשאני מנסה לשוותו לתייר בארץ זרה. מצד שני, הוא לא מפסיק לבחון. הכלכלה החרדית מרתקת אותו, כיאה לתחום הסיקור שלו. ככל שהלילה מתכנס אל תוך עצמו, השיחה נעשית מעמיקה יותר. תובנות חברתיות עולות, ובסופו של יום – כלומר, של לילה – ההתפלספויות האינסופיות על הפער בין ישראליות וחרדיות נראות מיותרות.
 

"כשהחברים שלי קונים משקפיים בתל-אביב באלף שקל, אני קונה ברחוב רבי עקיבא במאה". תל אביב (צילום: ראובן קסטרו)

"את האמת, לחרדי בגילי קל יותר למצוא שפה משותפת דווקא עם חילוני בגיל של נחמיה", אומר כהן כשאני שואל אותו איך מגשרים על פני 31 שנה. "הדור הזה הכיר את הוריו, שחלק גדול מהם היו חרדים לשעבר. הם מכירים את התרבות, את הדיבור, את הביטויים הקטנים".

שטרסלר מהנהן בהסכמה. "מאיפה אבא שלי בא? מה'חדר' בפולניה. הייתה לי דודה דתייה שהתגוררה ברחוב רבי עקיבא בבני-ברק. כל שנה היינו עושים את ליל הסדר אצלה. דוד אחר שלנו היה מחנה את הרכב מחוץ לעיר ובסופו של הלילה היינו צועדים אליו ונוסעים חזרה לתל-אביב".

אז הכרת את בני-ברק לפני שהכרת את ישראל.
"אל תפריז, גדלתי בתל-אביב והכרתי אותה היטב, לא את בני-ברק. דווקא כשהתבגרתי הייתי מסתובב כאן, קניות מסוימות הייתי עושה פה. כשהחברים שלי קונים משקפיים בתל-אביב באלף שקל, אני קונה ברחוב רבי עקיבא במאה".

איך הגעת לפה בכלל?

"תקשיב, זה נכון שבכניסה לבני-ברק יש חיילים עם נשק שיורים בכל מי שמנסה להתקרב מתל-אביב, אבל אני הייתי זוחל ומתחמק מהם", הוא צוחק.

הציניות הזו שלו חוזרת על עצמה בכל פעם שאני שואל מה לו ולחרדים. מבחינתו, אין כאן שאלה בכלל. "אני מרגיש כאן זר? מה פתאום", הוא פוקח זוג עיניים תמהות. "שום זר. מרגיש פה בדיוק כמו ברמת-גן, שגם היא שונה מתל-אביב. אני מרגיש יהודי מבחינה היסטורית ותרבותית, ההוא עם השטריימל יהודי ואני יהודי. אבא שלי לימד אותי לקרוא רש"י, בבית הספר התל-אביבי החילוני למדנו תלמוד. היום לא לומדים, מה אעשה. זה לא דומה בכלל להגדרה של תייר. מאז שהכרתי את ישראל באמת התחלתי להסתובב כאן הרבה יותר, והוא מכניס אותי למקומות שלא הייתה לי דרך להגיע אליהם, אבל בני-ברק אינה חדשה לי".

סלע המחלוקת

בין התפייטות על רחוב רבי עקיבא לדיבורים על תל-אביב, הצמד לא מפסיק להתווכח. לפעמים צריך להרגיע אותם. עם כל החיבור של שטרסלר לחרדיוּת ושל כהן לישראליות, בסוגיות הליבה כל אחד מחזיק בתפיסות עולם נחרצות. צבא, למשל. "החרדים צריכים להתגייס לצבא בגיל 18, לשלוש שנים. בדיוק כמו כולם. זה בכלל לא עומד בסימן שאלה", אומר שטרסלר.

עוד טען כי "מדובר במלחמת מצווה, צריך להגן על הארץ, ואין שום סיבה שמישהו אחר ישפוך את דמו במקומך. החרדים התחמקו מזה, זה לא מוסרי ולא יהודי. יש בעיות בהתאמה לחרדים? נמצא פתרונות. לא זה מה שימנע".
 

שטרסלר: "החרדים צריכים להתגייס לצבא, בדיוק כמו כולם". חייל חרדי (צילום: אבישג שאר ישוב)

כהן ממהר להתנגד: "דבר ראשון, לימוד תורה שומר על העולם באמת. אבל עוד קודם לכן, אני לא מקבל את הטענה שהחרדים התחמקו. היו לכך סיבות היסטוריות מוצדקות מאוד. בקום המדינה הצבא שימש כור היתוך של המפעל הציוני, והחרדים רצו להתרחק ממנו. בשנים האחרונות כשיש קצת יותר אפשרויות של התאמה, רואים יותר את החרדים. אבל אני לא רוצה לחשוב מה יקרה אם החרדים יהיו רוב בצבא, אני לא חושב שהחברה בישראל באמת מוכנה לקבל אותם ואת הדרישות הדתיות שלהם".

כהן, צעיר אינטליגנט ותאב ידע, לא למד לימודים כלליים בצעירותו, וגם לא בבגרותו. הידע הנרחב שלו בא לו מעיסוקו בעיתונות ומסקרנותו הרבה. עד היום הוא תומך במערכת החינוך החרדית, בדיוק כפי שהיא. שטרסלר מתנגד נחרצות. "בגיל מבוגר לא קל להשלים לימודים, לא אנגלית ולא מתמטיקה. השנים הראשונות הן הקלות ביותר ללימוד. גם אין שום סתירה בין לימודי ליבה ללימודי תורה, אפשר לשלב. בעבר היו יהודים שלמדו ב'חדר' ולצד זה בבית ספר כללי, היהדות רק פרחה ושגשגה".

"איזה פרחה ואיזה שגשגה", אומר כהן. "רבים מאלו שהחלו לשלב לימודים בבתי ספר כלליים, בהמשך הפסיקו לשמור מצוות וחלקם גם התבוללו. דווקא ההיסטוריה היא הוכחה מצוינת. אבל אני מסכים עם הטענה שיותר קל ללמוד בשנים הצעירות, רק שהמסקנה שלי היא אחרת. אנחנו רוצים שהשנים הללו יוקדשו רק ללימוד תורה. עם כל הכבוד, יש לנו עיקר ויש לנו טפל ואנחנו לא מתביישים. מי שירצה, יוכל להשלים בהמשך. נכון, יהיה לו קשה יותר, מי אמר שהכול צריך להיות קל".

שטרסלר אומר שהיהדות שלו אינה אמונה באל, ולמרות זאת הוא מקפיד על קידוש בכל שבת וצם ביום כיפור. כהן לא מתרגש. "ביהדות העיקר המעשה. הוא לא מאמין? נו באמת. כל חרדי למד את כל הכוזרי והגיע לדרגה גבוהה של אמונה? לא תמיד. נחמיה הוא חלק מהסיפור וזה מה שחשוב. הוא מקיים מצוות, לא אכפת לי מאילו סיבות. הוא מאמין".
 

"אני לא מתנשא על החרדים, מבחינתי הם כמוני וכמו כל אחד". נחמיה שטרסלר וישראל כהן (צילום: אריק סולטן )

עמותות להידברות ולחיבור בין חרדים לחילונים צצות היום בכל מקום, אבל שניהם מגחכים. "עמותות? אויש", אומר כהן. "בעמותות האלה מדברים מילים גבוהות על פיוס ושלווה. מה לנו ולזה. אנחנו רבים כל היום. רק רבים. זו חברות פשוטה מהחיים, נורמלית".

והם אכן מתווכחים לא מעט, כאמור. שטרסלר נשאר פרשן כלכלי גם בשתיים בלילה בשיטוט ברחוב רבי עקיבא, שדרת החנויות המרכזית של העיר. "תראה את כל הרשתות כאן, הכלכלה המקומית פה התחזקה מאוד", הוא מאבחן, ומוסיף משפט שמעורר ביניהם ויכוח של שעה ארוכה: "שנים של ישיבה בקואליציה, הכסף זורם להנהגה, למוסדות, ובסוף הוא יורד למטה, לרחוב החרדי".

לדברי שטרסלר, אם החרדים היו נותרים לשנים ארוכות באופוזיציה גם אחרי המהפך ב-1977. החברה החרדית הייתה שונה היום בצורה מהותית. "אני לא מתנשא על החרדים, מבחינתי הם כמוני וכמו כל אחד והרובד הכלכלי משפיע עליהם גם. הם לא חיים באסמפיה. אם לא היו תקציבים לכוללים, אנשים היו יוצאים יותר לעבוד. בלי שום ספק".

כהן חלוק עליו לחלוטין. "לחץ כלכלי הוא חזק, אבל לחץ חברתי חזק הרבה יותר. תראה את התוצאות מפעולותיו של לפיד, אנשים רק התקפדו בתוך עצמם. היה פחות כסף, אבל במקביל גם פחות לגיטימציה ליציאה לעבודה. עכשיו כשהוא לא בשלטון, המגמה חוזרת לעצמה".

החרדים אולי משתלבים בחברה, אבל בערוץ 2 כתב חרדי עדיין אין.
"כמו שאתה יודע, אני עדיין לא העורך של ערוץ 2, אבל ברור שהכיוון הולך לקראת זה. הכול נהיה יותר פתוח ויותר רב-תרבותי, גם הטלוויזיה. יש בערוץ כמה חובשי כיפה, כמו יאיר שרקי. בעצם יש לי רעיון: בוא נבקש מידידי ישראל כהן לפנות לאבי וייס, עורך חדשות 2, ונראה מה התוצאה. אני דווקא אופטימי. הולך, ישראל?"
 

"הכול נהיה יותר פתוח ויותר רב-תרבותי". יאיר שרקי (צילום: אריק סולטן)

אם חשבתי שהחברות בין השניים תביא אותם להשמיע קול אחד בסוגיות שקורעות את החברה הישראלית במשך שנים, התבדיתי. בסופו של דבר המחלוקת נותרת – שטרסלר בשלו, כהן בשלו. "מאות אלפים בישראל היום לא יכולים להתחתן, וזה לא משהו שמדינה יכולה לשאת", אומר שטרסלר. "צריך להנהיג נישואין אזרחיים. הטענה שהם יקרעו את העם לא נכונה, כי זה כבר קורה גם ככה בשטח. צעירים רבים לא מוכנים להתחתן ברבנות, גם אלו שכן יכולים. בתקופתי זה לא היה, אצלנו כולם התחתנו עם רב. אבל זה משתנה. יש מחיר לכפייה".

כהן: "אני מסכים שאולי אפשרי שהרבנות תהיה יותר מחוברת לצעירים. לא שתעשה פשרות בהלכה חלילה, אבל שתשדר אווירה נוחה יותר. אבל החוק, הוא צריך להישאר אותו דבר בדיוק. אחרת העם ייקרע לשניים וזה יהיה רשמי, לא אחד פה ואחד שם. מעבר להפחדות, בוא נדבר על הדברים עצמם. בשביל מה אנחנו פה? חשוב שמדינה יהודית תתנהל בהתאם למסורת שלנו".

חושב בחרדית

עוד לא חלפה שעה מאז שהתחלנו לשוטט יחד וכהן כבר החל לקבל בקבוצות הווטסאפ הבני-ברקיות תמונות עדכניות שלו ושל שטרסלר. השניים מחייכים, לא מופתעים. את שטרסלר מזהים לא מעטים, ולמרות שהוא סייר של קבע, הוא וחברו עדיין מהווים מוקד התעניינות וצילום.

"יש פה חבר'ה מעורבים מאוד, בקיאים בכל מאמר כלכלי ושולטים באותיות הקטנות", הוא אומר. אבל לדבר על החרדים המעורבים בשיח הישראלי כבר הפך לקלישאה, והוא רוצה להגיע להארד-קור של החברה החרדית. יחד אנו עולים לבית המדרש המרכזי של ישיבת פוניבז', ספינת הדגל של עולם הישיבות הליטאי. השעה מאוחרת, אבל יותר ממאה תלמידים רכונים על ספריהם. הראשון שפגשנו השיב בשלילה כששאלנו אותו אם הוא שמע על שטרסלר, השני לא הסכים לצלם אותנו במכשיר הטלפון החכם. "הרבנים אסרו, אני מעדיף שלא. אבל תבקשו ממישהו אחר, אתם תמצאו כאן מהר מישהו שיסכים".
 

"הרבנים אסרו, אני מעדיף שלא". סמארטפון (Shutterstock)

השניים מתיישבים ללמוד קצת גמרא, והיא נפתחת בדיני ייבום. הם מעיינים מעט, אבל כמו חברותא הגונה גולשים גם לשיחות חולין. שטרסלר מספר על חשב שכר שהיה במערכת "הארץ", חרדי חסיד חב"ד. כיאה לעיתונאי טוב, כהן כבר עושה את החשבון: "בטח דיוויד לנדאו ז"ל, החרדי שערך את הארץ, הכניס אותו". שטרסלר פורץ בצחוק. "אתה חושב בחרדית, הכול זה חבר מביא חבר. החשב הגיע הרבה לפני לנדאו. אין שום קשר".

דיני ייבום ממתינים בזמן ששטרסלר מתחיל לנתח את הרווח לצעירים ששוקדים על תלמודם ביגיעה כל כך קשה. "זה מעמד, כבוד, משרות, כל העולם בנוי על זה. יש להם חיים טובים", הוא מאבחן. אחת מנקודות המחלוקת המרכזיות שלו עם הציבור החרדי היא האידיאל של הישארות בכולל לשנים ארוכות. כליברל כלכלי הוא רוצה שוק חופשי, שכולם ייצרו וכולם ירוויחו.

"ההפסד של המדינה מכך שציבור גדול לא עובד זה לא התקציבים שהולכים אליהם, אלא החוסר של הייצור שלהם. התוצר הלאומי נפגע. העסק כולו היה זז הרבה יותר מהר ולמעלה אם אלפים היו מצטרפים לשוק". כהן מדבר על כך שחשוב שהעילית של עם ישראל תשב ותלמד תורה, והם מסכימים שלא להסכים.

ממזרח תיפתח הטובה

שטרסלר משתייך לגוורדיית השמאל הוותיקה בעיתונות, למרות שכלכלית הוא ממוקם בימין, וגם בסוגיות אחרות משמיע לעתים קול ייחודי. את כוחו של טראמפ הוא היה מהראשונים לזהות, וטור שלם שלו הוקדש לכך שהוא צם ביום כיפור.

"היו שקשרו את הטור ההוא לחברות איתי, אני לא לוקח את הקרדיט", אומר כהן. הוא עצמו עובד ככתב באתר מגזרי, אבל מפרסם לעתים טורים בעיתון הארץ ובאתר מאקו, מוזמן לתוכניות בוקר ובעל פינה קבועה בתוכנית "צינור לילה". לא תמיד הוא מוזמן לשוחח על נושאים חרדיים, וב"צינור" הוא עסק בצרכנות ובנושאים כלליים נוספים.

 
בקיצור, שפה משותפת לא חסרה לשניים, והיא ייחודית מאוד. כשאנחנו נוסעים מפוניבז' אל מסעדה שממוקמת בגבול בני-ברק ורמת-גן ופתוחה גם בשעות הלילה המאוחרות למרות תקנת הרב העירוני, הם מנסים לפרק את הזהות המשותפת שלהם. כהן מעלה שאלה: "יש כל מיני סטריאוטיפים מיתולוגיים על יהודים, ערמומיים ופיקחים, ולא חסרים סטריאוטיפים על ישראלים, ואני חושב הרבה האם הם דומים אלו לאלו".

למה זה מעסיק אותך כל כך הרבה?
"כמו כל אחד. אני יהודי וגם ישראלי. יש לי זהות ישראלית, אבל אני רוצה להגדיר אותה לעצמי, שתתאים לי".

נו, ומה העלה המחקר?
"בגדול יש הרבה סטריאוטיפים דומים", שטרסלר מצטרף לאבחנה. "אני אוהב מאוד להשתמש ב'יהודית', כמו שלום עליכם. יהודי עושה כך וכך. כל שיחה שלי עם ישראל נפתחת במילים 'נו, ומה יהודי עושה?' אני חושב שהאופי היהודי כמו שמקובל לתאר והאופי הישראלי מאוד דומים. אנחנו לא באנו מהחלל. יש לנו גנים והיסטוריה. יהודים בפולין או במרוקו היו צריכים להסתדר עם הגויים, כל הזמן מאבק קיומי, הולכים ממקום למקום עם הכמה צרורות אחרי שגירשו אותך. כל זה נכחד? זה עמוק פה בפנים".
 

"מנבאים שחורות כל הזמן, אבל דברים מתקדמים טוב". מפגש חרדי וחילוני (פלאש 90)

הכול טוב ויפה, אבל לגבי הדור הבא, מנבאים לנו שחורות. אומרים שהוא כל כך מנותק, שחילוני וחרדי בדור הבא לא יידעו איך לדבר ביניהם.
"מנבאים שחורות כל הזמן, אבל דברים מתקדמים טוב", שטרסלר מרגיע. "המוטיב היהודי בזהות הישראלית הוא עמוק מאוד, איך יחתכו אותו? זה כמו לחתוך את הרגליים, והן נטועות עמוק ביהדות. כשהייתי עושה קידוש, הבנות שלי היו לפעמים מתגרות בי. אומרות לי שאני לא מאמין. והייתי משיב להן ומדברים על זה. לילדים יש צורך להתנגד למה שאבא עושה, אבל בפועל הן רואות אותי עושה קידוש, וזו הגרסא דינקותא שלהן. בעניין הזה אני תולה הרבה תקוות ביהדות המזרחית, ואני מכיר אותה דרך אשתי. היא יהדות מתונה שיכולה להכיל את כולם".

הדיבור היהודי של שטרסלר לא נעדר גם כשהוא מנסה להסביר את האופי של התנהלות השוק הכלכלי בישראל כיום. לאחרונה הוציא את הספר "ושלא יעבדו עליכם", שכהגדרת שטרסלר "הוא בכלל לא ספר על כלכלה. הוא על החיים. על ההתנהגות האנושית. גיליתי במשך השנים איך כל 'הגדולים' עובדים עלינו: הפוליטיקאים, בעלי ההון, הוועדים הגדולים וגם העיתונאים. בספר יש 48 'חוקים' שמסבירים בדרך הומוריסטית, ועם הרבה דוגמאות וסיפורים, את החיים בישראל, ואיך עובדים עלינו מכל הכיוונים".

מדינת ישראבלוף.
"בדיוק. אנחנו חיים במדינה שבה כולם עובדים על כולם. פעם עבדנו על הפריץ הרשע, עכשיו אנחנו עובדים על השלטון ואיש על רעהו". כהן מחייך: "הסטיגמה על החרדים בעניין הזה, של תחכום וערבובים, מוטעית. זה אופי ישראלי, לא אופי חרדי".

את הטענות שלו על ההשפעה הכלכלית על החברה החרדית שילב שטרסלר בפרק מיוחד בספר, "חוק החרדי הלא רציונלי". "זה בלשון סגי נהור, כי החרדי הוא מאוד רציונלי. הרי יש אמונה תמימה בקרב החילונים שהחרדים לא מושפעים מכלכלה ולא מרמת הכנסתם. זה לא נכון. הם מושפעים ועוד איך. אפילו במספר הילדים. כאשר קיצצו את קצבאות הילדים ב-2003, מספר הילדים במשפחות החרדיות החל לרדת. לאט, אבל ירד. יש על כך נתונים בדוקים".

עם שהתמודד עם אתגרים

שטרסלר הוא פרשן כלכלי וחברתי, אבל למרות הנטייה של עיתונאים להעמיד את תחום סיקורם במרכז השיח, הוא דווקא סבור שהבעיה המדינית היא הבוערת. "אנחנו חיים על הר געש. חייבים לחתור לשלום ולפשרה טריטוריאלית. זה מחזיק עם מצרים ואין סיבה שלא יקרה שוב. שלא תטעו, המנהיגים שלנו עסוקים בעיקר בזה".

בנוגע למצב הפנימי בחברה הישראלית, הוא יותר מאופטימי. "כל הבעיות נפתרות תוך כדי תנועה. חרדים-חילונים, ספרדים-אשכנזים, אליטות-שכבות מוחלשות. אנחנו עם דינמי מאוד ודברים מתקדמים טוב. הנה, האליטות משתנות מול עינינו. אנחנו עם שהתמודד עם אתגרים קשים ביותר. הקליטה הטובה של העלייה הגדולה מרוסיה היא בלתי נתפסת. אין מדינה שקלטה מיליון איש. עלו שלושים אלף בחודש, אלו מספרים אדירים.

"בהתחלה אמרו רוסים-רוסים, אבל ההבדלים האלה מיטשטשים עם הזמן. ואיך זה עבד? כי הם לא היו מהגרים, וכאן לא ראו בהם כאלה. יהודי שבא משם לא נתפס כזר, זה אח שלך שחזר. זאת האחווה היהודית. זו עוצמה אדירה של מדינה. ככה גם בשאר האתגרים, הכול הולך לכיוונים נכונים".
 

"דרכי הוא מכיר יותר את החרדים עצמם, והסיקור מקבל פנים קצת שונות". ישראל כהן עם נחמיה שטרסלר (צילום: אריק סולטן)

החברות עם ישראל משפיעה על המאמרים שלך?
"פה ושם כן. לאחרונה כתבתי על בעיות של יוצאים בשאלה, והן אכן בעיות קשות מאוד, אבל ישראל עזר לי לכמת אותן נכון. אין לי דרך לדעת מה ההיקף של התופעות שמדווחות לי, והוא עוזר". כהן מספר שהפך לדוברו של שטרסלר בעיני צעירים חרדים שכועסים על מאמרים שלו. "אנשים אומרים לי – מה עוזרת החברות שלך אם הוא עדיין כותב נגדנו? אבל הוא עיתונאי, אני לא מצפה שהוא יכתוב בסגנון של יתד נאמן. אבל דרכי הוא מכיר יותר את החרדים עצמם, והסיקור מקבל פנים קצת שונות".

שטרסלר מדבר על תהליכי הפתיחות שחלים בחברה החרדית, אבל בשונה מהגישה המקובלת, הוא לא רואה בהם היחלשות של החרדיות, אלא דווקא להפך. "מתי בן אדם מרשה לעצמו לראות עוד דברים? כשהוא מספיק בטוח בעצמו. זה מה שקורה עכשיו. החרדים מבוססים. יש יותר אמצעים, הם יותר גדולים. הם לא מפחדים להיכנס למוקדי כוח ולדבר את השפה שלהם. ולכן הפתיחות אינה היחלשות אלא דווקא התחזקות".

השעה כבר שתיים בלילה כשהשניים נפרדים זה מזה. ישראל מחזיר את נחמיה לרחוב הרב שך 52, שם החנה את רכבו. בחורי ישיבה אחרונים עוד מסתובבים ברחוב, באיצקוביץ' מנסים לגבש מניין נוסף לתפילת ערבית. הם מחליפים עוד דיבורים אחרונים על איזה עניין ומסכמים ב"נדבר על זה מחר". ישראל עולה לביתו, נחמיה מקפיץ אותי לתחנה המרכזית בתל-אביב, לתפוס את מונית השירות האחרונה לירושלים. כל חייו הוא כאן, בתל-אביב. על כל שם רחוב מספר לי סיפור. בני-ברק כל כך קרובה, והוא רואה בה בדיוק כזו. עיר שכנה. בסופו של דבר, ארץ אחרת אין לו. 

נושאים קשורים: