1. קצת צניעות

ושוב נשברו הסקרים, הופרכו התחזיות, כשלו הניתוחים, התרסקו הנבואות. כמו בבחירות בישראל, כמו בבחירות בבריטניה ובגרמניה, כמו במשאל הברקזיט, התברר שלהמון יש דעה והוא אפילו מצביע בעדה. התגלה שהציבור במקום אחד, והאליטה המורכבת מהסוקרים, העיתונאים, הפוליטיקאים והאקדמאים, במקום אחר לגמרי. ימנים ממאדים, שמאלנים מנגה. לעם נמאס מאליטה מנותקת.
 

לעם נמאס מאליטה מנותקת. הילרי קלינטון בנאום ההפסד (צילום: AFP)

המכנה המשותף בין ישראל, אירופה המערבית ועכשיו ארה"ב זועק לשמים. גם כאן, גם שם, אנשים רוצים גישה שמרנית, ערכים לאומיים, פוליטיקה פשוטה, מישהו שידאג להם ותו לא. קו אחד מחבר בין "החיים עצמם" כדברי נתניהו, ו"בואו נעשה את אמריקה גדולה שוב" כסיסמת טראמפ. גם כאן גם שם אלה המוטיבים הראשוניים ביותר שהנאורים בעיני עצמם מתרחקים מהם, אך העממיים מאמינים בהם. התחכומים, הטהרנות, ההתייפייפות, הגלובליות, הפוסט-מודרניות, היו ויוסיפו להיות זרות ולא טבעיות.

המסקנה מכל זה מסתכמת במילה אחת: צניעות. אל תכתיבו לאנשים מה לומר, חדלו מלהטיף להם מה לחשוב, הפסיקו לנבא את התנהגותם ובעיקר הרפו מן הניסיונות לחזות את העתיד. חבל שדברי חכמים על השוטים והנבואה שוב יוכיחו את עצמם.

2. מחושקים
מעבר לתופעות הגלובליות, חשובה פי אלף ההזדמנות הישראלית. ידוע לכול שטראמפ הוא אדם בלתי צפוי, ובכל זאת אי אפשר להתעלם ממעגל האישים שמקיפים אותו. בשנת היובל למלחמת ששת הימים עומדים להוביל את הממשל האמריקאי מדינאים שהמילים "ריבונות ישראלית" אינן פסולות בעיניהם, אך על מושגים כמו "עם פלסטיני" ו"מדינה פלסטינית" הם מציבים סימן שאלה.

הנה הרשימה. דיוויד פרידמן, יועצו של טראמפ לענייני ישראל ומי שעשוי להיות השגריר הבא כאן, הוא בין היתר יו"ר אגודת הידידים של ישיבת בית-אל. כלומר הוא תומך נלהב של הבנייה היהודית ביהודה ושומרון. ככזה הוא הקים בין היתר את מטה טראמפ בשומרון. מקבילו של פרידמן הוא ג'ייסון גרינבלט, היועץ המשפטי בחברה של טראמפ אך גם יועץ לענייני ישראל ובעל השפעה אדירה על הבוס. שניהם עוקפים את מרבית הציבור הישראלי חזק מימין.
 

טראמפ חב לו במידה רבה את ניצחונו. שלדון אדלסון (צילום: רויטרס)

גם סגן הנשיא מייק פנס ומושל ניו-ג'רזי כריס כריסטי, מאנשיו הקרובים של טראמפ, הם ידידי ישראל מובהקים. פנס הוא נוצרי אוונגליסטי, תומך ישראל מושבע שלא הבין מדוע שרון מבצע התנתקות, ומצדד בעמדות זהות לאלה של הבא אחריו, מייק האקבי. האקבי, מושל ארקנסו לשעבר, ביקר רבות בהתנחלויות ובעיר דוד. "אני רואה את יהודה ושומרון כחלק בלתי נפרד מישראל. אתמוך בחיזוק ההתיישבות היהודית ביו"ש ואמשיך לראות במקום הזה מולדתו וארצו של העם היהודי", אמר בעת ביקור בשילה, בהתבטאות אופיינית ולא נִצית במיוחד.

רודי ג'וליאני, תומך ישראל נלהב וחבר אישי של נתניהו, כפר לאחרונה ברעיון המדינה הפלסטינית. "ישראל צריכה לדחות את פתרון שתי המדינות", אמר בוועידת האמריקאים הישראלים (IAC) בוושינגטון. "זה נשמע טוב כאשר אומרים 'פתרון שתי המדינות', אבל זה לא המצב האמיתי. יש מדינה אחת שבה יש דמוקרטיה, ערכים, שלטון חוק ואכיפת חוק, בעוד השנייה עשויה משותפות של שתי קבוצות. קבוצה אחת, חמאס, שהיא ממש ברברית, וקבוצה שנייה, אש"ף, שהיא מושחתת. משהו התפספס ביחס שלנו לישראל בנוגע לתמיכה בשתי מדינות, ואינני יודע מתי זה קרה. לישראל אין אינטרס שתהיה לידה מדינת טרור".
 

עשוי להיות השגריר הבא בישראל. דייויד פרידמן (צילום: דן קינן )

הוא הזכיר כי כששימש ראש עיריית ניו-יורק אסר על יאסר ערפאת להשתתף בקונצרט שיזם. "אני לא אוהב רוצחים", אמר.

בכיר נוסף שצפוי לקבל תפקיד הוא ניוט גינגריץ', שאוהב את ישראל אהבת נפש. גינגריץ' אמר פעם כי הפלסטינים הם "עם מומצא. צריך לזכור שלא הייתה מדינה פלסטינית, אלא רק חלק מהאימפריה העות'מאנית. באופן היסטורי, הפלסטינים הם חלק מהקהילה הערבית".

ג'ון בולטון, לשעבר שגריר ארה"ב באו"ם, צפוי גם הוא להתמנות לתפקיד בכיר בממשל טראמפ. גם הוא תומך מושבע של ישראל ומתנגד למדינה פלסטינית. אחרון חביב הוא אליוט אברמס, שאמנם פחות נצי מהאחרים אך יטה גם הוא אוזן למה שיש לישראל לומר.
 

נגד מדינה פלסטינית. רודי ג'ולאני (איי-אף-פי)

מבין התורמים אי אפשר שלא להזכיר את שלדון אדלסון, בעליו של עיתון זה, המחזיק בדעות נציות מאוד וטראמפ חב לו במידה רבה את ניצחונו.

המשמעות של כל זה היא שעלינו לצבוט את עצמנו כדי להיות בטוחים שזו המציאות. בפני ישראל, וליתר בדיוק בפני הימין הישראלי שבשלטון, ניצבת הזדמנות היסטורית, חלומית ובלתי חוזרת, לממש את משנתו המדינית. אי אפשר להתחבא עוד מאחורי הגב של אובמה. אין סיבה להתבכיין על הקהילה הבינלאומית. זה בידינו. המצע הרפובליקני שאנשי טראמפ היו שותפים לניסוחו מחק ביודעין את הדרישה להקים מדינה פלסטינית. אם רק נרצה נוכל לספח, לבנות, להחיל ריבונות, לקבוע עובדות בשטח ולטפל אחת ולתמיד את הבעיה הפלסטינית, לא על פי התוכניות המסוכנות של השמאל אלא על פי ההצעות הבטוחות של הימין.
 

לחבק את ההזדמנות בשתי ידיים. ראש הממשלה נתניהו (צילום: יונתן זינדל/ פלאש 90)

המשוכה היחידה בפני קבורת המדינה הפלסטינית והחלת החוק הישראלי ביהודה ושומרון היא רצון הממשלה והעומד בראשה. בעוד חודשיים ייכנס לבית הלבן נשיא חדש שמנפץ את כל המוסכמות. אוי לה לישראל אם לא תנצל זאת לשבירת הכבלים שקשרה בהם את עצמה, או שאחרים קשרו אותה בהם מאז שנות אוסלו.

המינימום של המינימום היא תוכנית בנט להחלת ריבונות בשטח C. המקסימום הוא סיפוח הדרגתי אך מלא כהצעת חוטובלי. דבר אחד בטוח: תהיה זו קטסטרופה אם ראש הממשלה ימשיך לדבר על נאום בר-אילן או על מדינה פלסטינית. יהיה זה אסון אם הוא יחמיץ את צירוף הנסיבות של ממשלה ימנית, נשיא ימני וחמישים שנה לחזרת העם היהודי לחבלי ארצו. ח"כי הליכוד, שרי הליכוד, הימין החוץ-פרלמנטרי ואולי גם ראש הממשלה עצמו יודעים את זה. כעת עליהם לנקות את הראש מעשרות שנות תעמולה ולחבק את ההזדמנות בשתי ידיים. כי איך אמרה שרי אריסון? השינוי מתחיל בתוכנו.

3. כאן היה ביתי

שבת בעמונה. 11 שנים חלפו מאז עזבנו. המעט שהשתנה, השתנה לטובה. אימהות באו לכאן יפות וצעירות, אז אבות על גבעה בנו להן בית. קרוואנים נוספו, והישנים שופצו והורחבו. מי שהיו אז זוגות אחרי חתונתם, הם היום הורים לשישה ילדים ויותר. גדיים נעשו תיישים. הפעוטות שמהם נפרדנו הם היום נוער עמונה, נוער שלא מכיר בית אחר זולת ההר הזה. "הם במצב הרגיש ביותר", אומר לי אחד החברים.
 

כל זה עומד להיחרב. היישוב עמונה (צילום: אופיר דוד)

כשבאנו לגור כאן בקיץ 2000 היינו המשפחה ה-13. כיום יש יותר מחמישים. בית הכנסת הוגדל וחודש, מוסדות לימוד נפתחו, גינת המשחקים שודרגה, קווי החשמל הוסדרו, הגינות טופחו, שיחי הגדר החיה התרחבו, והעצים – כלומר מיעוטם שצלח את הקרקע הסלעית והִכה שורשים – גבהו. וככל שגבהו כך התעקמה שדרתם. הרוחות בראש ההר הכו בהם ללא רחם, עיצבו אותם, כלשון המשוררת, כסתורי שיער.

מאז ומתמיד מזג האוויר הקיצוני היה האתגר של המקום. קור צורב בחורף, חום אדיר בקיץ, ורוחות מטילות אימה שכבר הוכיחו את יכולתן בהעפת הקרוואנים הדקיקים ממקומם. מי שחי כאן חייב להיות בנוי מהחומרים הנכונים. הרוחות תובעות כוחות גוף, והרוחניות תעצומות נפש. בלעדיהן קשה לשרוד פה. לכן רבים מחברינו עשו כמונו והמשיכו הלאה.

אחרים, החזקים יותר, נצמדו ונשארו, בראשם המייסדים שעלו לעמונה לפני עשרים שנה. אריק שרון קרא להם "לתפוס את הגבעות", אחר כך דרבן אותם לבנות בתי אבן פה על ההר, ואז הפך על ראשינו את מערכות השלטון שבראשו עמד. "הממזרים שינו את הכללים ושכחו לספר", תמצת פעם את מצבה של עמונה דודו רותם ז"ל.

עכשיו כל זה עומד להיחרב. רגליי שוב נושאות אותי מאליהן בין שבילי האספלט הצרים, אלה המאפשרים לחנות צמוד צמוד לקרוואן. אני סובב במקום שהיה פעם ביתי. הכול עומד להימחות מעל פני האדמה. המקווה, המועדון, המצפה, הדיר, הבוסתנים, מעון התינוקות והמעונות המשפחתיים – יימעכו, ירוסקו, ייחתכו, ייגרסו. כל הפריטים הקטנטנים, כל הדקויות הזעירות, כל הסך הבלתי מוגדר של חיי האדם בביתו, בערש היוולדו, בנוף ילדותו, במקום שאמור להיות לו המקלט היציב והבטוח, יושמד וייעלם. זה גורל המקום הזה.
 

"לתפוס את הגבעות". אריק שרון (צילום: ראובן קסטרו )

למה, א-לוהים, למה? ניחא אם היה זנב סיבה, שביב היגיון, קצה צידוק. אבל אין, פשוט אין. איש לא מעוניין בקרקע הזו, לא התגורר בה בעבר וגם לא יתגורר בה לעולם, חוץ מתושביה הנוכחיים כמובן. אלמלא ארגוני השמאל, המוכנים לדרוס כל ערך אנושי ובלבד שיכו במתנחלים, הזוועה הזו לא הייתה מתרחשת. שנאה, שנאה ושוב שנאה, מדריכים את חגית עופרן ויריב אופנהיימר, דרור אטקס ומיכאל ספרד. 13 שנים שהם ושותפיהם מתנכלים למקום הזה, ממררים את חיי תושביו, מחבלים בשפיות ילדיו, עושים כל שלאל ידם להשמידו סופית.

מה עובר עליכם, אנשים? ככה אתם שומרים על צלם אנוש? זו תוצאת הערכים הנעלים שאתם מתיימרים לשאת? כיצד אתם מסוגלים להירדם בלילה?! אתם עומדים להחריב את עולמם של מאות בני אדם, אנשים נשים וטף, להרוס את מפעל חייהם, למוטט את קורת גגם, לפרק את קהילתם, לשבור את מקור פרנסתם, לפצוע בהם מכה אנושה לכל החיים – ואתם עוד קוראים לעצמכם פעילי זכויות אדם?!  

מזעזע פי כמה שבית המשפט העליון, זה שאמור "לתת סעד למען הצדק", נותן חותמת כשרות למעשה הנפשע הזה. אתם בעליון, אין לכם לב? כיצד סומאו עיניכם מראות? הרי לא צדק ולא משפט יש כאן, אלא אקט פוליטי שמחולליו אינם מסוגלים להניעו באמצעות הקלפי, אז למענו הם חוטפים את בית המשפט. לא נהיה כדבר כזה ולא נשמע כמוהו.

מילא בהתנתקות, שם הוחרבו יישובים כחלק ממעשה מדיני של ממשלה נבחרת. אמנם קשה, אך איכשהו אפשר להבין מדוע לא נפסל על ידי בג"ץ בשל אי-חוקתיות. אבל כאן? לשם מי ולשם מה נעקר היישוב הזה מאדמתו? איזו טובה תצמח מכך? האם יש ולו תועלת ממשית אחת שהמעשה הזה יביא בכנפיו? האם הוא יקרב את השלום? הם יתרום לתחושת הצדק? האם יחזק את שלטון החוק?

ואל תספרו לי שמחזירים לבעלי הקרקע את אדמתם הגזולה, כי זה לא המצב. צריך ללמוד את שיטת הקצאת הקרקעות בימי העות'מאנים, הבריטים והירדנים, כדי להבין איך העסק עובד. אלה רק אנשי הריב והמדון הנ"ל, שקוראים לעצמם פעילי שלום אך למעשה כופים את השלטון לבצע אקט אלים וקיצוני של גירוש אנשים מביתם. כמה נורא שמערכות השלטון, מהמנהל האזרחי, דרך משרדי הביטחון, המשפטים וראש הממשלה, ועד בית המשפט העליון, נותנים את ידם לרשע הזה.
 

"רוב הגדול מאמין שצריך להיאבק, שהבעיה אינה רק של עמונה". צעדת מחאה בעמונה (צילום: מירי צחי )

אגב, אפילו אם היה מדובר באדם פרטי שאדמתו נלקחה ממנו, האם גירוש מסיבי של הפולשים הוא המוצא הראשון? האם לא מתבקש שבית המשפט לפחות ידחוף לפשרה, שלא לומר יכפה אותה ממש?

אם התשובה חיובית, אין זה אלא כי נאטם לבם של השופטים. ואם התשובה שלילית, עדיין לא מאוחר לתקן את העוול. בקשת הדחייה תלויה ועומדת. אם המדינה לא ציינה זאת בנימוקים, מוטב שהשופטים גם ידעו כי פינוי מלא של עמונה, ממש כמו הסכמי אוסלו וההתנתקות בשעתן, עלול להעניק רוח גבית לטרור. כשהערבים רואים יהודים מגורשים, ניצתת תקוותם שיוכלו להמשיך לדחוק יהודים נוספים מן הארץ.

למרבה הצער, גם טרור יהודי עשוי לשוב ולצמוח מאקט כה ברוטלי ואלים של מחיקת יישוב חי ותוסס מעל פני האדמה. כדאי שהמדינה והשופטים גם יעיינו בדו"ח השופט אדמונד לוי, שהציע שורת פתרונות למקרים של התיישבות בשוגג על קרקע פרטית.

אשר לחבריי התושבים, הם מבינים היטב מה ממתין להם. בראש צלול הם מסרבים לפשרה. אולי בשונה מדור המייסדים של ההתיישבות, ההר הגבוה חשוב להם יותר מהקהילתיות. חבל על הניסיונות לדחוק בהם או להחליש אותם. מוזר גם שמנסים להעביר אותם לשבות-רחל מבלי לשאול את פיהם. הגיל הממוצע של ההורים כאן הוא כמעט ארבעים. לא סביר שאחרים, נכבדים ככל שיהיו, מחליטים במקומם.
 

מחיקת יישוב חי ותוסס מעל פני האדמה עלול להוביל לצמיחת טרור יהודי. האסון בדומא (צילום: EPA)

"שאלתי את אשתי אם היא מעדיפה שניקח את הסיכון ונתעקש על המקום הזה בידיעה שאולי נפסיד, או שנסכים מראש לפשרה כלשהי", מספר אלי גרינברג, תושב המקום. "תשובתה הייתה חד-משמעית. היא מעדיפה להישאר כאן, למרות הסיכון. זו גם העמדה של רוב התושבים. הייתה אספת חברים. הוצגו האפשרויות – להיאבק או להיכנס למשא ומתן. בודדים הצביעו בעד פשרה. הרוב הגדול מאמין שצריך להיאבק, שהבעיה אינה רק של עמונה אלא של אלפי בתים נוספים, ושאם אנחנו נוותר המפולת רק תימשך".

בדרכנו חזרה הביתה הבינותי. זה לא רק הדין שייקוב את ההר, אלא גם ההר שייקוב את הדין. לבושתה של מדינת ישראל.

4. מודה, טעיתי

הבהרה אחת לסיום. בשבוע שעבר טענתי כאן כי תאגיד השידור הישראלי תזמן את גיוסו של העיתונאי קלמן ליבסקינד למועד תחילת הקמפיין הציבורי, כדי שישמש מעין עלה תאנה ימני מול הממשלה. את הקביעה הזו אמנם לא לקחתי מן האוויר, אך גם לא בדקתי אותה עם ליבסקינד טרם הפרסום. אחרי שהדברים הודפסו הוא הכחיש את הדברים באוזניי מכול וכול, וטען כי הוא ולא התאגיד אחראים למועד הצטרפותו לארגון. אם כך טעיתי, והנה אני מתקן.